פעם הייתי ילד, את בטח זוכרת?
הבטתי בך ואת היית לי כל העולם.
נסעתי כל כך רחוק כי רציתי לגדול,
ועוד לפני שחזרתי, את לא היית שם,
אמרו לי שהלב נשבר לגמרי פעמיים,
כשאת בגדת בי, נחנקתי נדם בי הקול,
הכאבתי לך חזרה רק כדי לא לכאוב,
אבל לא הבנתי שפגעתי בעצמי, בכל.

את היית לי השקט שבתוך הסופה,
בין דמעות שנצרבו ונשארו בנשמה.

כמה דמעות שפכתי בכיתי עליך ים,
שרפו לי העיניים, מים מלוחים לא נגמרים,
חשבתי שלא ארצה אותך יותר אף פעם,
זוכר אותנו בין הגלים, דבוקים כמו תאומים,
את בכית, שפכת ים דמעות משלך,
כשאמרתי שבשבילך אין לי מקום,
את לא יודעת איך לבי רעד כעלה ברוח,
שכל כך מבקש שוב להיכנס ולחלום.

עכשיו זיכרון בלי דרך לחזור אליך,
למדתי מה זה לאהוב ולחיות בלעדיך.

אחרי חודשים דפקתי בדלת ובאתי פתאום,
בלי מלה, רק מבט מלא בעיניים דומעות,
והפעם את לא דברת, רק ישבת ושתקת,
רק נותנת לי ים של מים מלוחים לבכות.
כל השנים האלו שבהם הייתי חומה,
לא נתתי לזה לשטוף אותי, את עיניי לחלוב,
רק זוכר איך שראיתי את פניך שותקות,
והבנתי, סוף סוף הבנתי,  מה זה לאהוב.

כן, את היית לי השקט שבתוך הסופה,
ועכשיו זיכרון בלי דרך לחזור אליך,
בין הדמעות שנצרבו ונשארו בנשמה,
למדתי לאהוב, לאהוב ולחיות בלעדיך.



את היית לי השקט שבתוך הסופה,
זוכר אותנו בין הגלים, דבוקים כמו תאומים.
https://youtu.be/rutHri1tfKQ