מה שרציתי לומר לך
ולא העזתי,
כי הרי אני החולה,
ואת הרופאה,
ואת מרשה לי לחוות
כל מה שאני חווה מולך,
כחלק מההבחנה
והטיפול בי.

אז רציתי לומר
שכשאז כשהסתכלתי בך,
כשלבשת סריג כחול
עם צווארון גולף,
ושערך הזהב מוסט,
היה לצד אחד,
וישבת זקופה, משוכלת רגליים,
נעולה באחת מנעלי השפיץ שלך.

הרגשתי,
שאני מתפורר,
לחתיכות קטנות
עד שפרחה נשמתי כאבק,
כי ראיתי מלכה מולי ואין
לי מושג מה אמרתי בכל
החמישים דקות ההם,
רק כשחזרתי, כתבתי.

כתבתי לך את השיר־צעקה
ההוא שלי,
זה שהתעצבנת עלי,
כשהעברתי אותו,
ודחפתי אותו בכוח דרך
החלון כדבריך,
גם לא אמרתי שכשהיית עטופה
בשמלה השחורה הארוכה.

בדמיוני ראיתי אותך,
אוחזת בכוס יין לבן
עם רגל,
גבוהה את רקדת,
באותו זמן לצלילי אחד
משירי הרגאי שכתבתי,
ונראית כל כך
כל כך מאושרת ושמחה.

במשך חודשים המראות האלו
שמלווים אותי פוערים,
בי חורים גדולים בלב,
ואני יודע,
יודע את האמת כי החללים
האלו לעולם לא,
יתמלאו ואין לי
שום דרך להיות נורמלי.

גם לא פחות חולה
ממה שאני,
אני גם לא אלוהים,
שיכול ליצור
את העולם מחדש,
כדי שהפעם הרצון שלי
יוכל לקבל מקום במציאות,
ואני כל כך זקוק לה.
(כדי להחלים).


זה שהתעצבנת עלי, כשהעברתי אותו,
ודחפתי אותו בכוח דרך החלון כדברייך.
https://youtu.be/hcO0QMxQi5I