ברגעים שבהם דממה כגוף חי נושמת,
אין תשובה, רק זרימת מחשבה מכוונת,
לב מדבר בלי או עם קול, שואל שאלה,
זרם ירקרק משודר לא ניגלה, לא נראה,
אז רק הד עדין,  שני קולות, שני גלים,
באור ובצל באותו הזמן נדיר הם נוגעים.

יש מי שחולם, מצלם את תכול השמיים,
ויש מי שרואה את האור שבמים,
גם יש מי שסוגר עיניו, את עיניו עוצם,
שניהם ישובים, נמצאים בשקט דומם,
נוכחים ונושמים הכול בנינוחות נעימה,
גם אם זה לאחר מילה לא גמורה.

המילים נמסות, נוגעות בשפתיים,
אך אינם של הפה, בין זוהר לשקיפות,
רוטטות באוויר, שפה זו של טעם,
אולי זו גם שפה של כמיהה?
מתפתלת מילה בין לכאב והחסד,
עוצרת לרגע אחד של נשימה.

כך זה כשיש בלי מילים נתינה,
נשפך אור קטן בין נשימה לנשימה,
לא של הבנה אלא של נוכחות,
נחים יחד, אור וצל, הודיה ועייפות,
כמו שני קווים שלפעמים מתאחדים,
כי יודעים זה את זה, עמוק מבפנים.


נחים יחד, אור וצל, הודיה ועייפות, רואה את האור שבמים,
כמו שני קווים שלפעמים מתאחדים.
https://youtu.be/KDfHUnLUTLo