העיר שותקת,
הלב נחנק,
העור דוהה מתחת,
לאור ניאון קר,
שאון המסורים,
בולע את הלילה,
אין מקום לברוח,
מהד ברזל יוצאת,
דמות שחורה.

התגלמות הדיכאון,
יושבת על ספסל,
מובסת ופגועה,
ומתפוררת לחלקיקים,
והיא צורחת מזעם,
הרוח חותכת,
כמו להב עקום,
דם של זיכרון
נוזל בשקט על האבן.

העולם עובר לידה,
לא מביט, היא שורפת,
את עצמה מבפנים,
בלי אש, בלי גחלים.
ובעוד נשמעים,
במרחב הלמות פטישים,
יחד עם תופי לב
כפעימות גיטרה אחרונות,
מנסרת גרון סדוק.

והצל שבליבה,
נשבר ללא קול,
ללא שם,
רק אד שחור,
ורק רסיסים באוויר,
צל של כאב שדוהה,
וזה עד שהכול נעלם,
איש לא רואה,
ואיש לא שומע.

איש לא רואה,
ואיש לא שומע.


יושבת על ספסל, מובסת ופגועה,
ומתפוררת לחלקיקים, והיא צורחת מזעם.
https://youtu.be/f8YfuB3GvTc