אם יש משהו שהיה שווה ללמוד, דווקא מהרב הסוטה מרדכי גפני, היה
שלאדם בוגר, אין סיבה לקוות לאהבת חינם. לדבריו, "הסיבה היחידה
לצפות לזה היא שיש לך חסכים מהילדות. בתור בוגר, אוהבים אותך
כי אתה נחמד וכו'".

אביעד קיסוס, אחד מהכותבים במגזין "ליברל", מסכים אתו: "כי
זוהי אהבה. יש לה מחיר. היא מלאה במחירים ובמורכבויות. היא
ודאי לא ניתנת בחינם."

פעם, הייתי אדם שונה והיו לי קשיים לאהוב. עברתי התעללות פיזית
ונפשית בעברי, מה שגרם לי להיות סגור וחשדן. אז כשהדודה אריאלה
באה להדריך אותי כשהייתי מאושפז במחלקה סגורה לחולי נפש, הגבתי
כלפיה בעוקצנות. היא שמה לי מיד גבולות ואמרה שאם אני רוצה קשר
איתה, אני צריך לשכוח מהעבר. הפנמתי את זה, אבל פריצת דרך
בתחום הרגשי התחוללה רק שנים לאחר מכן, במהלך שיחת טלפון איתה,
כשהיא אמרה לי שבשבילה לא רק הילדים שלה הם הילדים שלה, אלא יש
לה ארבעה ילדים (כולל אותי ואת אחי הצעיר ז"ל). אמרתי לה בקול
חנוק שאני מתרגש ולמחרת הבעתי רצון לצרף את שם משפחתה לזה שלי.
אפשר להשוות את זה לאדם שמשקיע במניה בבורסה למרות שכרגע יש
ממנה רווח נמוך, בגלל אינטואיציה שהרווחים עוד יעלו. אם לא
הייתי מראה בשום צורה שאני אוהב, בשום שלב, זה רק הגיוני שהיא
הייתה לפחות פחות אוהבת.

וגם אני, למדתי מהעבר - והיום אני לא מחכה שמי שלא אוהב אותי
יאהב אותי. מי שלא אוהב אותי אני לא ממש אוהב אותו. ככה הכול
יותר בריא והיחידי שהגיוני שיאהב גם את מי ששונא אותו הוא
היקום, או אם יותר נוח לכם לדמיין אותו בשם הטרנסצנדנטלי,
אלוהים.

לפני זמן מה חלמתי שאני ואמי ז"ל רוקדים ריקוד שהוא גם במידת
מה חיבוק. למרות שבמציאות היא הייתה אם מתעללת, הרגשתי המון
אהבה ממנה בחלום והתעוררתי כשאני סולח לה ובמידה רבה אוהב
אותה. עדיין אני אוהב הכי בעולם את הדודה, אבל התפנה מקום גם
בשביל אמא. אמא הראתה לי בכל מיני הזדמנויות שהיא אוהבת אותי,
היא זו שאחראית לזה שאני משורר ובכלל יוצר ואפילו התפלספנו
פעם, באחד מהימים הטובים שלנו.
אבל מי שאחראית לזה שאני בנאדם טוב יותר היא חד משמעית הדודה
אריאלה - והיא זו שגרמה לי (בעקשנות שהיום אני רואה כדבקות
בדרך הטובה) לחלום חלום יפה על אמא שלי