אני יודע שאת לא רוצה לשמוע
את זה ממני, אבל יש רגעים
שבהם האוויר נושם במקומי,
אז אני רק יושב על הכסא
שמול החלון ומסתכל איך האור
מונח עלי כמו יד שאינה יודעת
אם ללטף או לשאול.

אז אני לא אומר
שאנני זקוק לך
ואין לי אויר,
כבר אין לי אויר.

המלים כאילו עוברות דרכי
זרות, מבולבלות, לא נוגעות
במתרי הקול ואני רואה
את האותיות שלהן והן מזכירות
את הצפורים שראיתי מזמן
סובבות באור בית הכנסת
לא מצאו את הדרך איך לצאת משם.

אז אני לא אומר
שאנני זקוק לך
ואין לי אוויר,
כבר אין לי אוויר.

אז אני חושב לומר לך דבר מה,
אך השפתיים קרות וקפוצות
כי יש בהן פחד,
והן זקוקות לשפתייך
שתמסי אותן כמו מי גל שזורמים
אל החוף לפני שהם
נשברים עליו, קצת כמוני.

אז אני לא אומר
שאנני זקוק לך
ואין לי אוויר,
כבר אין לי אוויר.

בין פעימה לפעימה ובין נשימה
לנשימה, הנשמה שלי צורחת,
מנסה לתרגם את עצמה
ולא יודעת באיזה שפה את מדברת
אז היא שוכבת בשקט,
בפניה חשוכה
נותנת לשקט לדבר עבורה.

אז אני לא אומר
שאנני זקוק לך
ואין לי אוויר,
כבר אין לי אויר.