מעל הנהר אני דואה
ומרחפת באוויר הצח,
הנה האדמה שמתחתי
מרימה פניה אל האור,
שדות שקט ירוקים
מצמיחים ומזמנים שיחה,
ומילים שנמסו במים
מתגודדות על הגדה.
רוח מלטפת את כנפיי,
נוגעת בענפים,
היא אינה שוברת,
רק מזכירה להם לזוז,
יש עדינות שכרוח
עוברת דרך נוצות,
ללא התנצחות,
מלאת רצון טוב והבנה.

הצל והאור מתחלפים
כשמעלי העננים,
כשני לבבות במחול
תעופה בקצב משותף,
וביניהם, קו דק של אמון,
הבנה, שותפות,
כגשר שלא נבנה
אלא ברוח, באחדות.
שמש שולחת מטה
חוטי זהב, לא על מי
שצודק, אלא אל מי
שנפתח, אל מי
שפותח ליבו,
כי היא יודעת ששברים
יכולים לזהור
כשמניחים להם
להאיר יחד.

ושוב בין שני חופים
שמתקרבים אל מפרץ,
מים מספרים על מה
שהיה סגור, ולא עוד
ואני, ציפור
של בין שמים וארץ, רואה
ושומעת איך שקט
יכול להיות כתשובה.
הנה העץ ששרד
את הסופה לא התריס,
רק התכופף את גזעו
עד שהסערה נרגעה,
כך גם לב האדם
בעוזבו דחף שליטה וניצוח,
חש שחרור הוא, שב
לנשום, לשתף ולצמוח.

וכשאני עולה שוב
גבוה מעל ענני נוצה
אני דואה ורואה
שאין חומה גם לא גבול,
העולם נע, מסתובב,
כפי שניתן לו
והכול בזרימה אחת,
גדולה, של החיים.
ולכן, אין צורך לדעת
מי צודק, זה לא משנה,
רק לשמוע איך נהר
החיים ממשיך לנוע,
שם במרחב, במרחק שם
למטה, בין אור לצל,
ובלב נולדת סליחה כזו
שלא נדרשת לומר מילה.


רוח מלטפת את כנפיי, נוגעת בענפים,
היא אינה שוברת, רק מזכירה להם לזוז.
https://youtu.be/IkUl6NeAqb4