פעם,
חשבת שאלוהים הוא משהו שחי מעליך
בקתדרלות של זכוכית
בכפות ידיים שנקפלות כמו כנפיים שבורות
במילים שמעולם לא האמנת בהן
אבל לחשת אותן בכל זאת.

אך אלוהים מעולם לא היה שם למעלה
אלוהים הוא השורש שבקע את הבטון
כדי למצוא אותך
התולעת הכותבת את דרכה דרך האדמה
הנהר המתפרק שוב ושוב אל תוך עצמו

התפללת לסימן
והשמיים ענו בברק עם שיניים
ביקשת רחמים
והזאבים החלו לשיר

זה לא היה עונש
זו הייתה הכרה
זה היה אלוהים
נושף מתוך הריקבון
ואומר:
מעולם לא עזבתי אותך

העלים נרקבים בעדינות
כמו שהם נפתחים
כל מוות כאן הוא מנחה
כל עורב זוכר את המנגינות ששכחת
כל סופה נושאת את פעימות לבך

נבראת מאותו חורבן
מאותה רקבובית קדושה
אתה קליפה ודם
וכל מה שמדמם בשקט

כרע ברך בבוץ
הנח לגשם להטביל
את החלק שבך שעדיין קורא למקום הזה בית
הנח לטחב לחרוט כתבי קודש
לאורך פרקי ידיך
הנח לשקט לענות
על מה שתפילותיך לא יכלו
לומר

כי האמת היא זו:
אלוהים איננו צופה
אלוהים הוא הדופק שמתחת לרגליך
בצל ההר
באלימות הרכה
של הדברים הצומחים

וכשהיער לבסוף יזכור את שמך
הוא לא ידבר אותו
הוא יבלע אותו
בעדינות
ביופי
כאילו הייתה זו תפילה

ששבה הביתה