אני צומחת פרא
כמו נביטה אחרונה
ששכחה את מקומה בגן
בין ערביים
בזהב על העור

רחמי השמש מלטפים כאשר אני חולמת
אך החלום צורב בי סימני אור
חותם של אש על נשמה
עירומה

איש לא שומע את הלחישה
הנובעת מן האדמה אלי
איש לא רואה איך הדממה
מגדלת בי שורשים של בדידות

והבדידות איננה פצע
היא מלאך שומר בפתח
כי מי שטרם למד
להקשיב להד בלבו
לא יוכל לשמוע את האחר
מבעד לבשרו

יש יופי נורא בהיות לבד
יופי שאינו נסבל באור יום
כי רק בלילה
האלוהים נוגע באדם הפצוע
ומזכיר לו:
עלייך להיות שלמה בך
כדי להיפתח לאחר

וכשאבוא לאהוב
אלבין באור חדש
לא של חסד
אלא של הבנה

יש יופי במוות הקטן של כל יום
בין נשימה לנשימה
כאילו העולם נושף בי
כדי לבדוק אם עוד יש בי ניצוץ

אני צומחת פרא
בין ערביים
בזהב על העור