הַשְּׁבִיל הַזֶּה
אֵינוֹ מַתְחִיל כָּאן.
הוּא מִתְפַּתֵּל
מִקְּרָבַיִךְ
עוֹד מֵהַיָּמִים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתְּ
שֶׁיֵּשׁ אַתְּ
בָּעוֹלָם הַזֶּה.
הוּא מְעֻגָּן
בְּאֵינְסְפוֹר
אַבְנֵי דֶּרֶךְ,
הַכּוֹרְכוֹת אֶת חוּצֵךְ
לְעִמְקֵי תּוֹכֵךְ.
הוּא
מְעֻגָּן,
אַךְ אַתְּ
לְעוֹלָם
אֵינֵךְ עוֹגֶנֶת,
תָּמִיד כְּפוּתָהּ
בְּחֶבְלֵי זָרוּת,
וְהַקַּרְקַע בִּיסוֹדֵךְ
עֲדֵי עַד
רוֹעֶדֶת.
וְאַף עַל פִּי כֵן
אַתְּ מַמְשִׁיכָה
לָלֶכֶת.
-----
את השיר הזה כתבתי מתוך חוויה אישית. אך חוויית הזרות המתוארת
בשיר איננה רק אישית ופרטית, אלא גם חוויה של אומה שלמה, שאף
על פי כן, ממשיכה ללכת. תודעת הזרות עוברת כחוט השני בין
הדורות בחברה היהודית-ישראלית, שאמנם נדמה כי מצאה לה בית קבע
המעגן את אחיזתה בקרקע ממשית, אך תפיסתה את עצמה שזורה וטעונה
בשנות נדידה אינסופיות, על פני קרקע רעועה, שאיננה חדלה
מלרעוד. בתודעה הזו, מטשטשים הגבולות בין זר למוכר, בין אורח
למארח. ובהעדר גבולות ברורים, המנכיחים חווייה של פריצות,
הכנסת גורם זר עשויה להתפס בתת מודע הקולקטיבי כמאיימת לכלות
את הסובייקט הפרטי והלאומי מן היסוד. בזמנים כמו אלו ועל רקע
ארועי ה7.10, החוויה הזו מקבלת משנה תוקף במציאות הממשית.
וכשזהותו של עם מתגבשת משחר ילדותו בצל גורם עוין, המאיים
לחדור ולכלות, נדמה כי כשם שאותו עם עומד על המשמר כנגד חדירת
הזר, כך הוא זקוק לאותו זר המאיים לחדור, כדי להנכיח את עצמו
ואת קיומו. ללא אותו זר מאיים, אשר מאז ומעולם היה כרוך סביבו
באופן בלתי נפרד, כיצד יוכל העם להמשיך להתקיים ולזהות את עצמו
כיחידה אחת? כיצד לא יתפרק מבפנים לחלקיו, הממאנים להתחבר זה
לזה, אך גם להפרד? כך, הרע נותר בחוץ, זר לעצמיותו, ונותרת
חוויה פנימית דיסאינטגרטיבית, שמפגשה עם כל גורם זר, הבא
"להתארח", עלול להחוות כמאיים ומפרק.
ובתוך הפירוק האינסופי, שוכן נסיון חוזר ונשנה להרכיב ולחבר את
החלקים השבורים, המתנפצים שוב ושוב אל עבר האין, ולהמשיך, אף
על פי כן, ללכת.
אך לאן ילך, כשכבר מצא את ביתו? ואיזהוא בית, המקום אליו שב
אדם כדי לחוש בטוח, מוגן ושייך, אשר קירותיו נחווים כחדירים,
קורותיו רעועות, ואמות הסיפים נעות ורועדות, מאייימות לפרקו מן
היסוד בכל עת? וכיצד זה הבית יוכל להכיל עוד מלבדו, וכל שכן
אורח, גוף זר, ולא לפלוט אותו מעליו כפי שנכנס, כמסרב לספוג
לגופו חומרים רעילים שאין ביכולתו לעכל?
אותו גוף זר אינו היחידי שנפלט כפי שנכנס. ללא חילוף חומרים,
כשדבר אינו חודר את הגבולות, גם הפנים נשאר כפי שהיה, ואיננו
יכול לגדול, להשתנות ולהתפתח. הפסולת, שריקונה דרוש לוויסותו,
נכלאת פנימה, המרחב הפנימי מצטמצם, התנועה החופשית נעצרת,
מתבצרת על כנה ומוחלפת בקפאון. דבר אינו צומח.
ואז, בעומדו בפני הכליון, שוב הוא ייאסף, אפוס כוחות ונואש, אל
הכמיהה הקמאית לאותו רגע בראשיתי, שתם עוד לפני שהספיק להחוות.
רגע שבו החסר והכאב עוד לא הורגשו, שבו הוא והעולם היו אחד
שלם, טרם הפכו זרים, טרם אלוהים הבדיל ובידל ביניהם.
אך כדי שיוכל כעת לאסוף את השברים ולהרכיב עצמו מחדש, עליו
ראשית להפרד ולהרפות מזרותו, זו מבית וזו מחוץ, ולהתקיים
כסובייקט נפרד בתודעתו. לשם כך, עליו להכיר בזר כסובייקט, על
חלקיו השונים, בקיומו, ובנפרדותו ממנו. רק אז יוכל להוולד
מחדש, הפעם כעם העומד בפני עצמו, שיש בו מן הטוב ומן הרע, מן
האור ומן החושך, ואין גבול פנימי המפריד ביניהם, לא דיאלקטי
ולא טריטוריאלי - כזה הקיים בין עם טוב ומואר, שהקרקע ביסודו
עדי עד רועדת, לבין זר רע וחשוך, שלעולמים יאיים לפרקו.
אולי אז, יתפנה בקרבו מקום של ממש, להכניס אליו פנימה - אורח.
-----
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים
בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר
יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. וַיְהִי־עֶרֶב
וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
. . .
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי
מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַש אֱלֹהִים
אֶת־הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת
לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ;
וַיְהִי־כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם.
וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
. . . . . . .
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
לְחֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר
הָאֲדָמָה רָעֲדָה,
הָאָרֶץ הָיְתָה
תֹהוּ וָבֹהוּ,
וְחֹשֶׁךְ
עַל־פְּנֵי
תְהוֹם.
. . . . . . .
ושוב, בפני התהום והחושך, במעין כפיית חזרה מעגלית, תּוּשָט יד
נואשת, בכמיהה, הממאנת להרכין ראש אל מול המציאות, לחוות שוב
את אותו רגע טרומי ושלם, לפני שהפך כאב.
-----
וּבְאַחֲרִיתוֹ שֶׁל יוֹם,
אָנוּ שָׁבִים
שׁוּב וָשׁוּב,
כְּפוּתֵי גּוּף,
אֶל זִירַת הַהִתְרַחֲשׁוּת
הַהִיא,
הַקַּמָּאִית,
אֲחוּזֵי תִּקְוָה,
שֶׁהַפַּעַם
סוֹפָהּ
ייִכָּתֵב מֵחָדָשׁ.
|
