בספטמבר 2016 כתבתי שיר בשם
"לָנֶצַח שִׁיר מִזְמוֹר"
הוא הולך כך:
"כְּשֶׁאָמוּת
תְּשגְשג
הַבִּינָה הַמְּלָאכוּתִית
תָּכְנַת מַחְשֵׁב
תְּשַׁעְתֵּק
אֶת קוֹרְפּוּסִי־דְּפוּסִי
דַּרְכִּי
תְּנַפֵּק
לְכָל דּוֹרֶּשֶׁת
אֵינְסוֹף
   שִׁירִים־חֲדָשִׁים"

ולא עלה בדמיוני שאחיה לראות את עליית הבינה המלאכותית כפי
שהיא היום, פחות מעשור אחר כך

היא לומדת את דרכינו בקצב מתגבר
עד כי נדמה שיש לה לב
עדיין תוהה
כיצד בכל זאת נדע
איך להבחין אם זה אדם או מכונה;
והאם זה כה נורא
כלומר האם זה להבדיל בין טוב ורע(?)

אולי זה חבל הצלה
והבינה המלאכותית
לא משאירה לנו ברירה
אלא לחזור לבתוליות
של ציורי המערה
אל הילדות
אל הספונטניות
אל חוסר המושלמות
אל הייחודיות
שבפשטות