אני מניח את ידי על לבי ואומר לך,
שזה הוא שלוחש לי שאין צורך לרוץ,
אין צורך לצבוע את שמי בצבעים זוהרים,
וגם לא לעטוף את דמותי במילים נוצצות.

כי מי שאוהב אותי, אני מחייך,
רואה את הצל שלי ומחבק אותו כאור,
אפילו ממציא לי תכונות שאינם בי, מצייר,
ומוסיף לי כנפיים ואני לא מלאך.

ומי שאינו רוצה בי, ממשיך ולוחש,
גם גן פרחים או נוצות צבעוניות של טווס,
לא ירככו את עיניו וגם אם אתאמץ,
ייעלם מולו זה כאדווה במים.

אז אני שוהה כאן, שלם כפי שאני,
בפגמי שהם פניי, אופיי ונפשי,
מניח עלי ומתעטף כצעיף דק,
או כטלית לבנה ברוגע ושואל בשלווה.

ואת אהובתי, מה בעינייך?
האם את רואה את דמותי כפי שהיא?
עם כל השקט והסערה שבתוכי,
ולפני שאת מחבקת, האם הוספת לי מסכה?


האם את רואה את דמותי כפי שהיא? עם כל השקט והסערה שבתוכי,
ולפני שאת מחבקת, האם הוספת לי מסכה?
https://youtu.be/S4FkTNFCdUU