כל כך רציתי ולא העזתי לומר "די" או "לא",
וזה שבר את הלב ומבפנים שרף אותי ,
אני יודע שילדות אלימה בונה אדם חצוי מבפנים,
אדם פגום שרוצה אבל לא יכול להחלים.

לא לימדו אותי להציב גבולות, הייתי נותן שייקחו ממני הכול,
עושה למען אחרים ושוכח את עצמי בתוך האתמול,
השתיקה הפכה לשפתי היחידה, וכל המילים נבלעו לי בפנים,
רציתי שיראו אותי אבל התרוקנתי כדי לרצות את ההורים.
לרצות את ההורים.

בבית לפעמים היו גבולות גבולות נוקשים, קו אדום בכל נשימה,
צעקות ומכות, קירות ספגו את גופי המוטח ללא בכי או דמעה,
הפחד שהסתרתי היה מורה דרך, בחשאי, בחשש, צעד נמדד,
הפכתי לילד שלמד לנשום חרש, כדי שלא יכאיב לי לבד.
לא יכאיב לי לבד.

בין היעדר לגבולות מאיימים, את עצמי הולך לאיבוד מצאתי,
לפעמים גם נמחץ תחת כוח נורא, בתוך רצון לרצות נעלמתי.
ובמשך הזמן ליבי התפצל לשניים, עד היום רועד מן המכות,
גם נכבה מן הוויתור, עד שלא ידעתי אם אני רוצה לחיות.
לא רוצה לחיות

כל כך רציתי ולא העזתי לומר "די" או "לא",
וזה שבר את הלב ומבפנים שרף אותי ,
אני יודע שילדות אלימה בונה אדם חצוי מבפנים,
אדם פגום שרוצה אבל לא יכול להחלים.

אבל היום למדתי שגבול יכול להיות גם יד עדינה,
גבול לא חייב להיות רק חומה או אגרוף,  אלא אמירה,
ולאט נפתח בי מקום לנשום, המילה "לא" נושאת אור,
לא חרב אלא מגן, מחזירה אותי לעצמי מבלי לעצור.
לעצמי מבלי לעצור.

עכשיו אני יכול לומר "די", לא באלימות בלי יכולת לנשום,
הרבה שנים עברו ומתוך הבנה שגם אני ראוי למקום,
וכשאני אומר "די" באמונה, אני מחזיק את שניהם בפנים,
את הילד שנמחץ ונעלם, ועוד ילד אחד, והוא בן שישים.
ילד בן שישים.

כל כך רציתי ולא העזתי לומר "די" או "לא",
זה שבר את ליבי ושרף אותי מבפנים,
היום יש בי את הילד ההוא ולעולם יהיה בי,
אבל גם ילד חדש זה שהולדתי בעצמי.


אני יודע שילדות אלימה בונה אדם חצוי מבפנים,
אדם פגום שרוצה אבל לא יכול להחלים.
https://youtu.be/QKkDKSHdwOM