בליל חורף קר,
כשסופת שלגים השתוללה,
נולדה הנסיכה פרעושקיה,
בתו היחידה
של רעמסס השלושה־עשר.

עטופה בשמיכת צמר ישנה,
לצלילי אקורדיון מייבב,
נישאה בידי אביה,
אל מול המון מריע.
את בכיה,  איש לא שמע.

הם כרעו ברך לגבירה
זו שנולדה,
כי ידעו:
זו התחלה חדשה,
או אולי סופה
של תקופה.

כוהני מקדש השמש
עטפוה באהבה,
ולא השגיחו בפרעושית קטנה
שעקצה את המסכנה.

כשהגיעה לגיל חמש,
נגעה באבן הכהונה.
כבר אז ידעה
שהיא נשבעת:
לא לירח, לא לכוכבים,
ולא לשום חיה.
אלא רק לזו
שלא נראית בעין ,
והעקיצות יודעות את שמה.

בערב הכתרתה למלכה
גררה בחול את כתונת החניכה.
אביה הביט בה מרחוק,
ידיו כאבן עתיקה  שלובות.
הוא לא ידע.

ורק הכהן החכם לחש:
"היא לא תשלוט."
"היא כבר שלטה!"
רעם עליו רעמסס ששמע,
והורה להוציאו לתליה.

בלילות,
הלכה יחפה במסדרונות,
התכרבלה בפרוות חתולות,
אספה אליה פרעושיות

ולא הותירה עקבות
פרט לסימני עקיצות
שהסתירה מתחת למלמלות.

האל שלה לא היה מן הגדולים.
לא נץ, לא תן,
לא עין יוקדת בראש.
אלא הוא:
הפרעוש.

הקטן, הבלתי נשמע,
הבלתי נראה,
והבלתי נלאה,
זה שקופץ כמו נבואה מקופלת.

גידלה חתולים,
כי ידעה:
בפרוותם שוכנת ברכה.
והברכה - עוקצת.

כל לילה ישבה בין עריסותיהם,
וניגנה אקורדיון למענם.
הם הקשיבו,
קפצו לפי תו,
ונשכו לפי תדר.

כל עקיצה על גופה נישאה בגאון:
על הצוואר - שבע.
על השוק - שלוש.
בלחי - פס אחד בודד,
שלא נעלם לעולם.

עקוצה כולה.
משמע - אהובה.
בשרה מדבר בשפת האל.
הפצע - הוא הכתר
שיש לשאת בגאווה.

בימי שלטונה נחקקו חוקים ברורים:
הממית פרעוש - יומת.
המושך במשחה - יוגלה.

והרוצה להכנס לבית ספר - ייבדק:
שבע עקיצות לפחות
נדרשות
למי שרוצה ללמוד.
היתר סולקו בבושות
ונשלחו ללמוד באשפתות.

כהן נמדד לפי מספר עקיצותיו,
ונשים, בלידה,
עטפו תינוקות
בשמיכות מפורעשות,
ושרו:
"קום קום, עוקצן נאמן,
ותן לילד סימן."

המקדש לא נבנה מאבן,
אלא משברי דרדרים,
קני חתולים,
שמיכות צמר ישנות,
וחורים בזיכרון.

שם נערכו התחרויות:
קפיצת פרעושים למרחקים,
עקיצת עבדים,
ספירת פצעים.

הזוכה קיבל "כתר עקיצה".
המובס - חומש בגירוד.

היא ניגנה,
הם קפצו.
והעם צפה,
וחייך בעור מגורה.

אך הזמן שינה את טעם הפולחן.
העוקץ הפך לנטל.
הפצע - לעונש.
והעם, כולו,
גירד לילה אחר לילה יחדיו.

לא נפל כוכב.
לא פרץ אויב.
רק גירוד.

באו אל המקדש.
לא עם חרבות,
אלא עם מים רותחים
ומקלות עץ.
וצעקות:
"די כבר עם זה.
אנחנו רוצים לישון!"

היא לא בכתה.
ניגנה תו בודד
באקורדיון,
שגרם לכל הפרעושים
לעצור
ולקפוץ
פעם אחרונה ודי.

היא חיה עד היום,
לבדה,
במקדשה הנטוש
בשיער מפורעש
וגוף עקוץ.

החתולים מתו.
האקורדיון שתק.
והפרעושים נמו,
אחד - אחד
בחיקה.

העם נשבע כי מעתה:
"מי שיעלה פצע - יורחק מהחבורה."
"מי שידבר על עוקץ - תעקץ לשונו."
"ומי שיזכיר את שמה - יגרד לנצח."

כך בא סופה של שושלת הפרעו-שים:
לא בחרב,
לא ברעב,
אלא בגירוד
עד זוב דם.

ומאז, בכל לילה של דממה חמה,
כשאדם מתעורר ללא סיבה,
ומגרד את עצמו בחושך,
הוא מפטיר בקללה:
"פרעושקיה כאן עברה."