היום אני מבין,  
איך בלי להרגיש,  
לאט לאט נשחקתי.  
אני כבר לא שייך  
עולם אטום וזר,  
יותר מכל רוצה  
להיות לבד.  

מדברים יותר מדי  
ולא אומרים דבר,  
מלאים בדאגות,  
משאלות ותקוות  
שאני לא יכול לראות  
ולא לחלום.  

כל לילה מתעורר  
מסיוט חוזר,  
עטוף זיעה קרה,  
נחנק בצעקה.  
לא זוכר מתי,  
בפעם האחרונה,  
ישנתי לילה שלם.  

עולמכם קר,  
שפתכם זרה.  
נמחקו לי המילים  
לכל אותם דברים  
שאני לא רוצה לזכור.  

קולות, מראות והריח,
מהאף לא יוצא.  
מאז אני רק צל,  
לא יודע איך ניצלתי,  
אולי אני אשם.  
יש בי רק כעס  
ועוינות לכל.

מה שאני מבקש  
זה להתחיל לנשום,  
ולישון סוף סוף  
על משכבי בשלום.  
אם אפשר,  
עוד היום.