הבטון מתקלף כמו עור עייף,
והאורות נשרכים לאורך מסדרונות
שכבר מזמן שכחו את דרכם החוצה.

שם יושב האיש על הקרטון,
עיניו בור ריק, ידיו רועדות,
מחזיק שקית ניילון כמו עוגן
שלא מציל מטביעה, הכול מחניק.

אישה בבגדים צעקניים מחכה במעבר הצר,
בא רגע מותק, 50 שקל מציצה וזיון,
מבטים ננעצים בה והיא בולעת שתיקה,
גופה הופך מטבע עובר לסוחר, לתיקה.

סוחר סמים קטן לוחש מילה סמויה,
שטרות מחליפים ידיים, הנה קח מנה,
והדם של העיר זורם בצינורות סמויים,
טפטוף איטי של החיים שנשחקים.

הבטון מתקלף כמו עור עייף,
והאורות נשרכים לאורך מסדרונות
שכבר מזמן שכחו את דרכם החוצה.

יש גם ריח פלאפל חם, ריח טיגון,
בורקס מתפצפץ, קפה שחור רותח,
בין חנויות הבגדים וחנויות הנעליים הזולות,
בבתי הקפה פנים שמתחלפות בלי זהויות.

זה מקום שאין לו לב אחד, גם לא שניים,
אלא אלף. פנים סדוקים, עייפים ומנוצחים,
בין עשן סיגריות, עשן סמים מתערבב,
עצב, הזנחה, זיעה, שברון חיים וגעגועים.

בצד הזה של העיר החיים שווים פחות
אך היא עדיין מחזיקה את הסיפורים שבתוכה.
העיר רק עוברת דרכו מבלי לעצור, תוססת,
על פני תחנה הישנה שנשכחה, כמו רכבת שחולפת.

הבטון מתקלף כמו עור עייף,
והאורות נשרכים לאורך מסדרונות
שכבר מזמן שכחו את דרכם החוצה.

דרכם החוצה.

שם יושב איש על הקרטון, עיניו בור ריק, ידיו רועדות,
בורקס מתפצפץ, קפה שחור רותח, בין חנויות הבגדים הזולות.
https://youtu.be/NGJVripwaw0