אני שוב נכנסת למרחב,
ואני מודעת, ערה וחיה,
אנרגיות עוצמתיות נעות סביבי,
נעות סביבי,
גלי חום וכאב מתערבבים,
חודרים לליבי כמו להט
שעולה בחזה,
בגרון.
אני שומעת את מה שלא נאמר,
מרגישה את ההיסוסים,
את הצורך שלו בקרבה
שאינה ניתנת למימוש,
את ההערצה, את התלות,
את המשיכה
שמחליקה כמו המבט על עורי.
מבטו על עורי.
ליבי נוגע בפגיעותו,
וגם אם יש רגע
שבו אני כמעט נרעדת,
כמעט נרעדת,
לא אתן לו להבחין,
כי בכל זאת אני חייבת
לעמוד יציבה,
לשמור על גבולותיי.
אז אני כאילו ומושכת חוט
חוט דק סביבי
כזה שלא יקרע.
להחזיר את עצמי לעצמי,
להחזיר את עצמי
למרכזי,
לנשום, להקשיב, גם פנימה,
גם פנימה.
רגשותיו מגיעים אלי בגלים,
חמים, מתנגשים, מתפוגגים,
ושוב מתנפצים על החוף שאני.
החוף שאני,
והם קוראים לי לתת לו יותר.
אך אני מחזירה אותם למסלול,
להפוך את העוצמה לכלי,
לא למכשול.
אני חיה בתוך הדינמיקה הזאת,
אני מחזיקה, מכילה, נוכחת,
בלי להיות נבלעת, להעלם,
בלי לוותר על עצמי.
אני מנווטת את החום שלי
כמו אור השמש
שחודר מעבר לחלון,
כדי שישרת את הטפול.
ולפעמים אני חשה עייפות,
מותשת, תחושת אחריות,
אחריות כבדה,
כל מלה שנאמרת,
כל מבט,
חייבים להישאר בתוך הגבולות,
אני חייבת לשמור על הגבולות.
להישאר בתוך הגבולות.
בסיום אני יוצאת ומרגישה הקלה,
גם מודעות, ואיזון.
החמלה שלי, היציבות שלי,
כל אחד מהם כלי טיפולי,
וחלק מהמסע, חלק מהדרך שלו, אליו,
אל עצמו, דרך שבה אני מחזיקה
בעצמי וגם בו,
ביחד, ברגישות, בהקשבה וברוגע.
ולפעמים,
אחרי כל המילים והמבטים,
אני מחזיקה בחמלה שלי,
ביציבות שלי,
בעצמי וגם בו,
ביחד וברגישות.
ולפעמים,
בקול קטן יותר,
כמעט בלחישה,
אני מחזיקה בחמלה שלי,
ביציבות שלי,
בעצמי וגם בו.
ולפעמים,
כמו נשימה אחרונה,
ביחד,
ברגישות,
כמו נשימה,
ביחד,
לחוד,
וברגישות.
כמו אור השמש שחודר מעבר לחלון,
אני שומעת את מה שלא נאמר, מרגישה את ההיסוסים.
https://youtu.be/krOoyrI5FDk |