למדתי לשוט בסערה.
אני לא יודע מה לעשות
כשהמים שקטים,
איך לנשום כשהרוח
עדינה כמו שפתייך.

הידיים שלי על הגב שלך
אוחזות במשוטים דמיוניים
חזק מדי.
אני לא אפול שוב בתחבולות
אותי לא ישכנעו להניח לכל זה,

או להאמין.
השקט הזה יימשך דקה,
שניה,
למרות הדריכות, אני נרדם.
רק כי הריח שלך משכר כמו סם מטשטש עקבות
אני זוכר במעומעם שזה אסור
להרגע ככה ולהירדם בזרועותייך.

לא אני זוכר אלא הוא,
לא הוא מחליט אלא הגורל,
לא הגורל שכב איתי אלא את,
לא את אשמה בכל זה, או בזה
שלא אוכל להיות עבורך כל החלומות כולם,
אפילו לא אחד, לא אוכל,
אפילו לא הלילה,
בחלום.