כואב מדי.
כואב מדי.

ואני לא רוצה להרגיש.
לא רוצה להרגיש.

רוצה רק שיעבור הזמן.
רוצה לברוח למקום אחר.

למקום אחר.
כואב מדי.

שדה חיי נפרש סביבי, קר ומנוכר,
כוכבי לילות ילדותי מנצנצים
כמו דמעותיי הרותחות, הבוערות,
האדמה החרושה, רטובה מריחות ילדותי,
ריח שנושא כאב עמוק חבוי עמוק,
וגעגוע נורא אל עצמי, לשוב, לשוב אלי.

אני עומד מול מראת חיי השבורה,
ושני פנים מביטים אל כווני, מי הם?
דמות אחת אולי אמתית, מי יודע?
אחרת מעוותת מקומטת עייפה,
צללים כהים נעים על אישוני עיניה,
הכבויות, המוחשכות, מי מהן אני?

ידי מושטות קדימה, מנסות לתפוס אותי,
הילד הפגוע, היכן אתה? היכן אני?
הזיכרונות והכאב, אני לא רואה היכן אני,
הלב דופק, הגוף כפוף מעט רועד ומסמן,
שגעגוע אין סופי למשהו שמעולם לא היה,
מתגעגע למשהו שמעולם לא היה.

על המראה קוים שבורים מילדותי,
הנה ידה של אימא מחזיקה בי בגנון,
צריבת מכות אבי שמכאיבות,
ששורטות בלב, ששורפות את הנשמה,
עטים שגנבתי מילקוטים של ילדים,
ללא תכלית, לא הייתי צריך אותם בכלל.

מי הדמות שרק בוכה בשקט,
שמחפשת, את מה היא מחפשת?
כאב וגעגוע שוטפים את נשמתי,
מי הדמות שממתינה, לפגוש אותי,
שהפיצול יתחבר, שהלב ימצא מקום,
מקום של שקט. מקום של שקט.

כואב מדי.
כואב מדי.

ואני לא רוצה להרגיש.
לא רוצה להרגיש.

רוצה רק שיעבור הזמן.
רוצה לברוח למקום אחר.

למקום אחר.
כואב מדי.


יש מי שנושא בעול פצעי הילדות שלו שממשיכים להכאיב לנפש הילד
שבו, שלא קיבל מקום מעולם, שלא הצליח לקום לצמוח ולגדול, נשאר
חבוי, מוכה ומושתק, אבל מעולם לא איבד תקווה.
https://youtu.be/DN1YzxupNwM