לא נשברתי, אבל איני שלם,
עוצבתי מחדש ממה שנלקח,
אספתי שאריות שהרוח שכחה,
דברים קטנים שמישהו פעם שמר,
חוט דק של תקוה שלא נקרע.

אז אני הולך למקום שאינו שלי,
שבילים שאיש לא סימן,
ובשקט הזה אני מוצא את ביתי
בכל מה שנשר, בכל מה שפעם פרח,
בכל כאב שגיבש וחיזק אותי.

כי אני שומע את הלב שפעם הלך איתי,
ובין נשימה לנשימה
עולים חיים מתוך המוות,
חיים שעדיין אין להם שם,
גם שירים שאין להם שם, אבל הם שלי.
אבל הם שלי, הם שלי.

ובשקט הזה אני מוצא את ביתי
בכל מה שנשר, בכל מה שפעם פרח,
בכל כאב שגיבש וחיזק אותי.

צעדתי ימים נטולי שם,
כל צעד חזר אלי כמו הד,
לא אחורה, לא קדימה,
רק אבק, נשימה, ודבר שנמחק,
השתיקה כבדה יותר מצליליה.

אני הולך למקום שאינו שלי,
שבילים שאיש לא סימן,
ובשקט הזה אני מוצא ביתי,
עם כל מה שנשר, וכל מה שפרח,
גם עם כל כאב שגיבש אותי.

אני מדמיין פנים שנמסו בזכוכית החלון,
משברי זמן שנשארו מאחור,
אני מחייך אליהן, אבל הן אינן עונות,
רק קולן נרדם עמוק בתוכי,
חסד שאיני יכול לנכס לעצמי.

השמים נמוכים, והדרכים יבשות,
בלי מפה, גם אין סיבה, רק השאלה,
ובכל זאת אני הולך בלי רעש,
כמו שאהבותיי נמוגו בלי עקבות,
ורק צל נוסף מתלווה לצדי.

ובין נשימה לנשימה עולים חיים מתוך המוות,
חיים שעדיין אין להם שם, גם שירים שאין להם שם.
https://youtu.be/Jitq78ju3u4