אתמול שוב דיברתי עם העננים
אנחנו חברים טובים
גם הפעם שמחנו אחד לשניים
רק שהפעם גם רבנו, קצת.
זה התחיל מזה ששוב לא האמנתי
כבר מההתחלה, שזה אמתי
שאני יכול לדבר איתם
ולבקש בקשות.
אז הם הזכירו לי -
ונשמו - פנימה והחוצה
ציירו צורות סימטריות ענקיות, נושמות
ונופפו לנו לשלום כשדיברנו עליהם בקול.
אז גם נזכרתי בפעם ההיא
עם עדי ביערות עמק האלה
שנינו לבד על גבעה נשכחת
מרחוק ענן מזליף טיפות של גשם
כמו ממשפך
כמו בסרט מצויר
מאחורינו השמש שולחת קרניים
אחרונות, חמימות, של סוף יום
נשלחות על גבינו, ולכל
אורך הרקיע, כמעט פוגשות...
והנה אני, מבקש בקול רם, בתחינה,
מהעננים, ומהשמש גם
בבקשה בבקשה, זוזו עוד קצת לשם
בבקשה בבקשה, שמש יקרה, יקירתי,
הרימי את קרנייך, בשלוש מעלות ממש!
לא יותר, זה הכול.
ובמו עינינו, אנחנו ראינו
איך לאט לאט מהר מהר
הם הולכים ומתקרבים
הנה עוד רגע - השמש והעננים המוגשמים
קרני השמש יפגעו בטיפות המוזלפות?
הולכות וקרבות, הן עוד רגע נפגשות
והנה הן פגעו.
והנה, לכמה שניות, שניות בודדות
היא הופיעה.
הקשת!
כבמטה קסם,
חלשה ושקופה
אבל קשת!
רק בשבילנו.
אף אחד אחר בעולם לא היה שם.
כך ראינו, במו עינינו,
איך הכול הצגה אחת גדולה
שגרמי השמיים הפיקו לכבודנו.
והמשיך בזה
שהתחשק לי לראות את הכוכבים
לדבר גם איתם
גם להם מגיע יחס, לא?
אז ביקשתי מהעננים לזוז
קצת - להתפנות.
דבר הוביל לדבר, מילה למילה
ופגעתי בהם
חילקתי פקודות
נהגתי ביהירות ובהתנשאות.
הם העמידו אותי מהר מאוד במקום -
הרקיע כולו נמלא עננים
אף לא פיסת שמיים אחת.
הבנתי את הרמז, ביקשתי סליחה
וחזרנו להיות חברים
(אבל את הכוכבים לא ראיתי אמש)