האם יש בי מספיק כדי לאהב את החלש?
את זה שצועק בשקט ומבקש רק להרגע?
האם אוכל לשאת את עצמי מבלי שאסתתר?
מבלי לברח, מבלי לנסות להיות אחר?
מתחת לפני השטח, שם שקט וכבד,
שוכנים צללים שאיש לא מזהה,
הם לא רעים, והם לא אורחים,
הם רק חלק ממני שלא נולד,
כדי להראות.
האם יש בי מספיק כדי לאהב את החלש?
את זה שצועק בשקט ומבקש רק להרגע?
אין להם צעקה, רק נוכחות חלשה,
פחד שהלך לאבוד בדרך אל האור,
אני מנסה לדבר, אבל קולי די נחנק,
כי הם מסתתרים מאחורי מסכות,
של תקוה.
האם אוכל לשאת את עצמי מבלי שאסתתר?
מבלי לברח, מבלי לנסות להיות אחר?
הרגעים האלה שבהם אני פשוט שותק,
מחבק את הצללים שהפחד לא מכיר.
שם, בין הכאב צורב לשלות הכניעה,
מתגלה מי שאני באמת ומבלי,
כל התחפושות.
האם יש בי מספיק כדי לאהב את החלש?
את זה שצועק בשקט ומבקש רק להרגע?
האם אוכל לשאת את עצמי מבלי שאסתתר?
מבלי לברח, מבלי לנסות להיות אחר? |
