תיק מספר 6789־ב  מאיר

עמדתי בתור בלי מספר,
הכיסא שמולי היה ריק מדי,
פקידה לעסה אותיות,
ושאלה אם אני עדין חי.

הושטתי לה דף מקומט,
חתום על ידי רופא נשכח,
היא רפרפה בו כאילו אני
רק טעות בדו"ח שנפתח.

הלב והרגל שלי דפקו על ריצפה,
לא מספיק חזק כדי שישמע,
היד רעדה מהפחד להיות
שוב תקוע בשקט שבין הקירות.

הם צעקו על מישהו אחר,
ואני נשמתי קצת פחות,
ליד החלון, מדבקה שכתוב בה,
"נא לא להישען על ההרגשה הזאת".

קראתי את שמי שוב ושוב,
בתוך טופס מרובע וחסר פנים,
היה שם סעיף על כאב שקט,
אבל שדה החובה נותר ריק.

ביציאה עמד מאבטח,
שסרק אותי בעיניים כבויות,
הוא שאל אם שכחתי משהו,
עניתי: "רק את מי שיכלתי להיות."

לא מספיק חזק כדי שישמע,
שוב תקוע בשקט שבין הקירות.
והוא שאל אם שכחתי משהו,
עניתי: "רק את מי שיכלתי להיות."

שכחתי רק את מי שיכלתי להיות.


ליד החלון, מדבקה שכתוב בה,
"נא לא להישען על ההרגשה הזאת".
https://youtu.be/UvGznl9nGPU