אז מזמן אספתי את שברי לבי,
מרוח שקטה, מעומק נשמתי,
קמתי שוב, לא מתוך גאווה,
עדיין אפשר, וזאת מתוך ידיעה.

היום ידי מושטת לאלו שבדרך,
שקועים בכאב, בשבר ובלבול,
זוכר איך הרגשתי כשהלכתי אני,
לא שוכח שקט נוגה, ופצע פנימי.

לא שופט, לא מתרומם מעל,
רק עוטף, מחזיר חיים ומחבק,
בין הצללים אשמור על האור,
עם כל נשימה, כי אפשר לחזור.

כי הכוח לעולם לא בא מהרעש,
אלא מלחשוש של הלב הפצוע,
ומשם בונה גשרים של תקווה,
כה שקטה, עדינה, כמו לטיפה.

כשמישהו נופל, אני יודע, זוכר,
שגם מן השבר צומחת נשמה,
ורצועות אור מלפנים ומאחור,
מושכות אותי אל האור, לעזור.

ולא לבד אני הולך, עוזר ומוביל,
יחד עם מי ששבור גם מבפנים,
ביחד אנחנו בדרכנו, אורחים,
שלום, בתוך הסערה מחפשים.

כמו רוח שקטה שמלטפת עלים,
כמו לחן שקט ורגוע של לילה עדין,
אני אוסף את כל השברים, ואומר,
שעדיף לאהוב גם את מה שחסר.

לא שופט, לא מתרומם מעל,
רק עוטף, מחזיר חיים ומחבק,
בין הצללים אשמור על האור,
עם כל נשימה, כי אפשר לחזור.

ידי מושטת אל תוך המשבר,
לבי שקט, מלא כוונה וחמלה,
אני מעניק אור לכול מי שנחלש,
ואוהב גם כשהוא לגמרי מותש.

לא שופט, לא מתרומם מעל,
רק עוטף, מחזיר חיים ומחבק,
בין הצללים אשמור על האור,
עם כל נשימה, כי אפשר לחזור.

אומר, חוזר ומזכיר,
אפשר לחזור,
אפשר לחזור,
לחזור.


לא שופט, לא מתרומם מעל, רק עוטף, מחזיר חיים ומחבק,
בין הצללים אשמור על האור, עם כל נשימה, כי אפשר לחזור.
https://youtu.be/j9Ocjva1gwc