ער השנים.

אמי שלא זכרתיך בחייך לברכה,
עכשיו לכשאינך,
וזיכרונות אחרים אינם אלא גופך המצטמק,
נובל, קמל, אוזל ומתנוול,
הרי אחרי לחדלונך את שבה לתחיה בדמיוני,
לוטת צעיף שקוף של אלילת פיתוי בתגליפי שנהב,
גם הוא כלא היה הנה הושל ואת טופפת באדנות בערומך,
אל לב המאפליה של תשוקותיי.
הן אסורה את, אסורה עלי.

ללא כחל וסרק אמי יולדתי,
אני נסער משוותך אישה יפה, גלויה ומפתה.
מדמה באוב בהיר ללא צללים את נשיותך.
שדייך הגאים  שנזדקרו תמיד,
גופך וחיטוביו שמעולם אסור היה לי להודות ביפי תוום,
עכשיו הולמים בי ברתחה משולחה.
מבלי תשובה, מבלי אימה, אני נדרך, אני נפעם,
שואל עצמי לו שבת אל החיים,
העוד ערווה היית?
לא עוד עריה?


אמי המתה שלא זכרתיך לברכה,
קללה היא או ברכה לחשוק בזכירה.

ערותי - http://stage.co.il/Stories/267165

כך כתבתי לפני שנים, והיום במפער השנים.
אימי הורתי,
הלילה ההוא בו התלכדנו את ואני.
הייתי חמישים ואת שבעים ושלוש. כמו מבוע שהתפרץ וגאה ועלה על
גדותיו,
קרבתי אליך ואת לא נסוגת. הזקפתיך ופתחתי את חולצתך ושדייך
התבקעו.
אלי.
מעולם לא ראיתי אישה שגופה משומר.
הבטתי בשיער הערווה הכסוף. הנחתי יד על שדך. הכבד. הנושם סמור
פטמה קשה.
ואת לחשת לי בני שלי גבר שלי?
נשאתיך למיטתך שכבת על גבך כשעלית עליך לשגלך.
ואת אחזת בזכרותי ביד מנוסה של אשת לילות משגלים,
ולחשת" יילד שלי, גבר שלי כמו מעולם התעלסנו כך.
די אספו את שדייך ואת פיסקת את שפתיך לאצבעי.
והיה הרגע שלחשת בוא אלי בן שלי היכנס אלי גבר שלי. חדרתי
לתוכך ואת התקמרת, כמו מאות הפעמים שגברים חרשו בעגלתך, חרשת
בציפורניך את גבי.
ילד שלי גבר שלי
והזיין חדר, וחדר, וחדר.
רגליים ננעלו על מותני, ילד שלי כבר שלי, תזיין אותי.
ואני פלטתי סילונים של זרע חם.

התנועעת וקיבלת את זרמתי השוטפת לרחמך הנפער ולחשת כן ילד שלי.
כן ילד שלי.
גבר שלי עכשיו.