יום שישי, עשר בבוקר. מרגיש כמו שיא הצהריים בכוכב חמה או אולי
על השמש. עשיתי ככל שביכולתי להתמגן: כובע מצחייה מכוער, קרם
הגנה, צעידה בצל. ובכל זאת החום חזק, דוקר ושורף.
המתנתי בצילה של תחנת האוטובוס, השלט הדיגיטלי הציג שקו 20
יגיע עוד תשע דקות.

לבושה בסרבל אדום, כובע אדום ופרצוף קצת אדום, עומדת מחלקת
העיתונים ומציעה לי לקחת עיתון. "קחי, עם מוסף השבת", היא
מגישה לי ערמת ניירות.
"לא תודה", סירבתי בנימוס. אין לי מה לעשות עם עיתון. אני
יכולה לצרוך את מנת הדיכאון הקיומי שלי בכל פעם שאני פותחת את
הטלפון או הטלוויזיה.
היא מניחה את מה שהגישה לי על שתי ערמות גדולות של עיתונים.

אל התחנה מגיעה אישה מבוגרת, נראית כבת שישים לפחות. נמוכה
וקטנה, אבל הולכת מהר ובכוח, מכוונת מטרה.
עוד לפני שהיא מגיעה לתחנה היא פונה אל מחלקת העיתונים. "את
שומעת?" קראה. "לובה מהגבינות תמיד מסיימת בעשר, אבל היום היא
נשארת עד אחת עשרה".
"מה?" שואלת מחלקת העיתונים.
האישה המבוגרת חזרה על עצמה. "לובה תמיד מסיימת ביום שישי
בעשר, ואז היא נותנת לי טרמפ לאם המושבות. אבל היום היא מסיימת
באחת עשרה".
"אה, בסדר", מחלקת העיתונים משיבה לה.
"המנהל שלה אמר לה שאין לה מספיק שעות, את יודעת, יש שעות
שצריך לעשות בחודש, אז הוא אמר לה תעשי עוד שעה בכל יום
שישי".
מחלקת העיתונים לא הגיבה. היא סידרה בערמה נפרדת צמדים של
עיתונים, העיתון הרגיל ובתוכו מוסף השבת.

"החודש היה חם מאוד, נכון?" שואלת המבוגרת. "וחודש הבא יהיה
אפילו יותר חם, לא יודעת מה נעשה עם זה".
"כן", עונה מחלקת העיתונים.
רכב מתקרב לתחנת האוטובוס והנהג מוריד את החלון.
"היי", הוא קורא. "אפשר עיתון?"
"אני אביא לך", המבוגרת עונה לו, לפני שמחלקת העיתונים מספיקה
לקום ממושבה בתחנה. היא לוקחת צמד עיתונים ומגישה לתוך הרכב.
"שבת שלום מותק".
"תודה", הוא אומר לה, ונוסע.
"תודה, אה." אומרת מחלקת העיתונים.
"רוזה, אני רוזה, נעים להכיר", עונה לה המבוגרת.
הופתעתי לגלות מהצגתה העצמית שהיא ומחלקת העיתונים לא מכירות.
היה נשמע מהשיחה על לובה מהגבינות שהן מכירות, לפחות מעט.

"קניתי בשר טחון, אני צריכה לממולאים. אתמול אני מתחילה להכין
פלפל ממולא ואני רואה שאין לי בשר טחון", רוזה אומרת לה.
"אפשר גם בלי", עונה לה מחלקת העיתונים.
"נכון, אבל הנכדים אוהבים עם בשר טחון. תמיד אני מכינה להם
ליום שישי. לפעמים הם עושים לי קונצים, לא רוצים לאכול. ואני
אומרת להם בסדר, אני לא עושה עניין. ובסוף הם תמיד אוכלים",
אומרת רוזה.
"כן", עונה מחלקת העיתונים.
אוטובוס מתקרב לתחנה ופותח את דלתו. אוויר קר וממוזג נפלט
מתוכו, ואני נושמת כמה שניתן את הקרירות. שני אנשים עולים
לאוטובוס, וגם רוזה עולה מהדלת הקדמית ובידה עיתון.
"קח מותק, שבת שלום", היא מגישה לנהג עיתון וממהרת לרדת
מהאוטובוס.

"אז מה אני אומרת לך?" ממשיכה רוזה למחלקת העיתונים המזיעה על
הספסל. "הלכה המדינה. ואני לא אומרת סתם, יש לי ניסיון. ראיתי
הרבה ממשלות פה וגם בחוץ לארץ. אבל זה לא כמו פעם, אי אפשר
אפילו לדבר אחד עם השני".
"כן, אפשר לדבר אבל אף אחד לא מקשיב", ענתה לה מחלקת
העיתונים.
שלושה רכבים עצרו ליד תחנת האוטובוס. רוזה תפסה כמה עיתונים
ומיהרה לכיוון הרכב הראשון. "קח מותק, קח שניים, לך ולאישה".
היא הגישה עיתון גם לרכב השני והשלישי, וחזרה לתחנה.

"הבת של גיסתי מתחתנת, את לא מאמינה עם מי", אומרת רוזה למחלקת
העיתונים.
"עם מי?" שאלה מחלקת העיתונים.
"עם הנכדה של משה שלמד איתי בעמל ב'. איזה קטעים. שש שנים יושב
לידי בכיתה, נודניק, בהתחלה רצה להעתיק ממני ואחר כך אני חושבת
שהוא התאהב בי".
"איזה יופי, מזל טוב", עונה מחלקת העיתונים.

אני רואה מעבר לפינה את קו 20 מתקרב, ואני שולחת את היד לסמן
לו, שיעצור.
גם רוזה שולחת את היד, מנפנפת לו, ובידה השנייה צמד עיתונים.
אני עולה מהדלת האחורית, מהדלת הקדמית רוזה עולה ומגישה לו
עיתון. "שבת שלום מותק, תמסור גם לאישה", ויורדת במהרה.
הדלתות נסגרות ואני מביטה החוצה מהחלון.
רוזה צועדת בנמרצות לכיוון מחלקת העיתונים.
ואני נוסעת הביתה, מתחרטת שלא לקחתי עיתון.