האמנות התפתחה במשך כל ההיסטוריה, ואתה גם אמנות הספרות
והשירה. כסופר ומשורר, אני רוצה לשתף אתכם בידיעותיי ובדעותיי
על ספרות מודרנית.

בעולם המודרני התפתח סגנון ספרותי חדש שנקרא זרם התודעה: במקום
עלילה רציפה, כתיבת מחשבות שיכולה לחזור לעבר בעזרת היזכרות.
סופרים שונים כתבו בזרם התודעה בדרכים שונות ומעניינות.

למשל הסופר האנגלי ג'יימס ג'ויס כתב ספר ענקי בשם "יוליסס",
כמעט בלי עלילה, אבל מלא בשימושים חכמים בשפה ובאזכורים
מהתרבות. היה קשה מאוד לתרגם את הספר לעברית בגלל השימושים
הרבים והשונים בסגנון השפה, אבל הצליחו.

הסופרת האנגלייה וירג'יניה וולף כתבה בזרם התודעה טקסטים של
ביקורת נגד החברה האנגלית הקלוקלת. ספר ידוע שלה הוא "הגלים",
שבנוי מכמה קטעים שכל אחד מהם מתחיל מתיאור מצב מתקדם יותר,
בשינוי מקום השמש מהזריחה עד השקיעה, ונמשך ברצף דיבורי
גיבורים חברים על מחשבותיהם, על רגשותיהם ועל האסוציאציות
שלהם.

הספרות האמריקאית ידועה לטובה בכך שהיא לא אומרת רגשות אלא
מוכיחה אותם בתיאורי מעשים של אנשים. הסופר האמריקאי ויליאם
פוקנר כתב בזרם תודעה מיוחד. קשה לעקוב אחרי העלילה שלו, אבל
הוא בונה קשרים ומעברים פתאומיים בין זמנים, תודעות ודוברים.
יש לו ספר "הקול והזעם" שבתחילתו דובר גבר מפגר ומספר את
זיכרונותיו מחיי המשפחה, וכל הזמן ואף לפעמים באמצע פסקה עובר
לזמן אחר, קדימה או אחורה. יש לו ספר "בשוכבי גוועת" שכולו
דיבורים מעשיים על הבאת אם לקבורה.

הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס כתב בצורה מיוחדת עם
אלמנטים דמיוניים ובלתי אפשריים ולפעמים אבסורדיים שצצים בתוך
מציאות, ולפעמים כתב את סיפוריו כמאמר מדעי או בלשני. יש לו
סיפור על אדם שביקש משאלה לסיים לפני מותו להמציא מחזה, אלוהים
האריך את הדקה לפני הירייה בו לשנה בשביל האיש, ובה המציא את
המחזה במחשבתו בלבד ואחר כך נהרג.
יש לו סיפור על אדם שניסה לכתוב מחדש מתוך מחשבותיו האישיות את
הספר "דון קישוט" באופן זהה לו, מבלי לקרוא את הספר עצמו.

הסופר הגרמני פרנץ קפקא חי בזמן משבר הערכים שיצרה מלחמת העולם
השנייה, וביטא את מצוקתו האישית ואת המצוקה העולמית בכתיבה
"אקזיסטנציונאלית", כלומר קיומית, שלפיה האדם נזרק לתוך גורלו
ואין לו דרך לשלוט בו, אין משמעות. יש לו ספר "המשפט" על אדם
שהואשם בלי סיבה ולא יודע מה האשמה, והוא מלא אבסורדים, כמו
שבית המשפט מחליט סופית מראש שאדם אשם ולא משנה את החלטתו,
ושהנאשם צריך להתחנף לשופטים כדי שיסלחו לו אבל אז לא תהיה לו
הזדמנות לפטירת האשמה.
יש לו סיפור על אדם שכל חייו מנסה להיכנס בשער לראות מה מעבר
לו והשוער מונע בעדו, ובסוף חיי האיש אומר לו השוער שהשער נוצר
בשבילו, ועכשיו שהוא זקן והולך למות הוא הולך לסגור אותו. זה
מציג את הרעיון שחיי האדם הם רק חלק קטן ממחזור אינסופי של
קיום בעולם.


נוצרה גם ספרות עברית טובה. הסופר העברי ש"י עגנון כתב בעברית
המושפעת מלשון כתבי הקודש, תיאר בשנינות מצבים אנושיים ולעג
בחוכמה לחברה ולאלוהים. יש לו ספר בשם "סיפור פשוט", שבכוונה
עלילתו פשוטה כמו רומן משרתות, אבל הכתיבה מציגה רגישות חכמה
ופיוטית למצבים אנושיים שונים.

הסופר העברי יואל הופמן כתב סיפורים קצרים ומהפכניים שמשלבים
עברית וגרמנית, אסוציאציות וקטעי ציטוט, ולפעמים אף משחק בצורת
האותיות. הוא כתב סיפור מופת בשם "קצכן" על ילד יתום ובודד שגר
בארץ ויודע עברית וגרמנית, מחפשים לו מקום לגור ולא מוצאים
והוא נשאר לבד. במשך הסיפור מוצגת התודעה היפה והעדינה של
הילד.


במאה העשרים נוצרה שירה עברית מעולה. המשורר הידוע חיים נחמן
ביאליק כתב בעברית מקראית על יהדות ועל עבודת חקלאות. יש לו
שיר ידוע, "הכניסיני תחת כנפך", שמתאר בציניות מרגשת אדם שפונה
לזוגתו, ובמקום להביע אהבה כלפיה מבקש ממנה תמיכה רגשית כמו
אם, ואומר שהוא לא יודע מהי אהבה.

המשוררת רחל כתבה שירי געגוע רגשיים על אהבה, גם לאדם וגם
לטבע. יש לה שיר יפה על קיבוץ כינרת ועל הכמיהה החלומית אליו,
שיר על זעקת געגוע לאהוב רחוק ושיר על כמיהה אימהית לילד אהוב
וחכם.

המשוררת דליה רביקוביץ' כתבה שירים ישירים ועוצמתיים כמו שיר
על תפוז שאהב את אוכלהו, גורמי הטבע כעסו עליו והתברר שהוא
צדק, ושיר מרגש על אישה שצועקים לה שתפרו לה בגד בוער כמו
באגדות מיתולוגיה יוונית ובסוף היא טוענת שאין עליה בגד אלא
היא הבוערת. השיר על התפוז טוב בכך שאין בו דימויים ומטפורות
ובכל זאת הוא מצליח להעביר את המסר, והאמירה שלא הבגד אלא
האישה עצמה בוערת מזעזעת ומרגשת ברעיון הפילוסופי שלא המסווה
בוער אלא הנפש האמתית.

המשורר יהודה עמיחי כתב בדרך רגשית מתוחכמת על מוות, כמו מוות
במלחמה. יש לו אמירות שנונות ומרגשות, כמו "אלוהים מרחם על
ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר" או לעג עצוב לאמירה שהאל
מלא רחמים, בטענה שכל הרחמים באל ולא נשארו רחמים לבני אדם.
המשורר נתן אלתרמן כתב שירים מלאים בדימויים חזקים המתארים את
הטבע, את העולם ואת הקיום האנושי באופן אסוציאטיבי משכנע. למשל
שירו "פגישה לאין קץ" מתאר אדם שנסחף בניגוד לרצונו לתוך אהבה
ולא יכול לברוח ממנה, ויש בו דימוי יפה ועוצמתי, "רחוב לוחם,
שותת שקיעות של פטל".

המשורר אורי צבי גרינברג כתב שירים עוצמתיים וקשים על נושאי
מוות, דת, אלימות ומין. בסוף ימיו הפך לימני קיצוני ותוקפני
מבחינה פוליטית.

המשורר חזי לסקלי כתב שירים פילוסופיים עם קישורים שנונים בין
הצגת עצמים בעלי אסוציאציה, כמו אישה שזורקת תפוז לשמי הערב
הים תיכוניים, אישה שיוצאת עם מלחייה להמליח את העולם ולשפר את
טעמו, ודימויים כמו "השמנת החגיגית של החיים". יש לו שירים עם
חפצים ורהיטים שמדברים ומביעים דעות על רעיונות, וגם קטעים
שבהם אלוהים מדבר במצבים שונים שלפעמים משעשעים.
המשורר נתן זך כתב באופן נוגה על האבסורדיות של החיים והקיום,
עם משחקי מעברים בין מלים ואסוציאציות שמראים כמה הקיום
מעורער. למשל יש לו שיר שמשחק בסילופי מקום המלים באמירה שאשתו
של המורה למתמטיקה מתה. זה רעיון שגורם לנו להזדהות דווקא מתוך
הניכור והאנליטיות המתמטית עם הסבל האמתי.

במאה העשרים חלה התפתחות מהירה ועצומה בכל התרבות, ונוצרו
סגנונות אמנות שונים ברצף. הספרות התפתחה, נוצרו צורות כתיבה
חדשות ומקוריות, והופיעה שירה עברית נהדרת.