היא נולדה בחורף
ללא שמיים,
ורק קירות נזלו
מהתקרה,
ואף פעם לא
ירדו לה גשמים,
רק צעקות
שדוקרות.

היא למדה לצמוח
בקושי
רק מעט,
שורשים עלובים
בסדקים לא נראים,
באדמה שכבר שכחה
איך זה מרגיש
להיות
מטופחת.

האביב,
מעולם לא הגיע,
לא קרה שם.
רק פריחה של
שתיקה,
על ענפים שבורים,
עוד לפני שלמדו
ללבלב.

בלילות,
היא חלמה שהיא ענן,
משתנה,
נעלמת,
חופשייה.

אבל בבוקר
הייתה שוב
זה העץ,
שאסור לו לנטות
הצידה
בסערה.

וכששאלו אותה
איך היא מרגישה,

היא ענתה:
אני בסדר.
אלה רק קצת עלים
שנושרים,
ממני.

עץ,
שאסור לו לנטות
הצידה
בסערה.

וכששאלו אותה
איך היא מרגישה,

היא ענתה:
אני בסדר.
אלה רק קצת עלים
שנושרים,
ממני.

רק קצת עלים
שנושרים,
ממני.

נושרים,
ממני.


אדם שהוא עץ, שנולד באדמה קרה, שמעולם לא לבלבה. הוא שותק
בסערה, מתפקד כביכול, אבל כל יום נושר ממנו עוד עלה, עוד חלק
קטן מעצמו. וכל מי ששואל לשלומו, שומע רק את אותו משפט: 'אני
בסדר', אך אינו רואה שהעץ הולך ונעלם.