בבוקר מבטיחים
שהשמש תקום, אך
האור רק נשאר
תחוב במגרה.
אין מה לבוא
להשמיע,
כשהשקט מפחד,
להישמע.
מישהי מתעוררת
עם צליל קפוא בגרון,
ולא זוכרת אם היא,
נושמת או איננה.
השקט שלה
חורץ סדקים בקיר,
והדממה כמו דמעות,
נוטפת מעיניה.
יש בה
חדר
שאין לו שם,
רק קיר שלוחש לה
"את הבעיה",
ופתח אחד
שננעל,
מבין המילים.
היא לא מבקשת
הצלה, גם זועקת
היא לא.
לו הייתה מאמינה
שמישהו יענה, הייתה.
היא רק
סוברת תשובות
בכפות ידיה,
עם כל צחיחות של
"הכול בסדר",
מתפרקת.
ואף אחד לא,
לא רואה, לא רואה,
שהקול שלה שוכן עכשיו,
בתוך סדק קטן
שבין מרצפות,
מביט למעלה
כנשמה שנמצאת
בגוף
שאין לו פה.
אין לו פה.
יש בה רק חדר
שאין לו שם,
ופתח אחד שננעל,
מבין המילים,
ורק קיר שלוחש לה
ולוחש לה "את הבעיה".
ולוחש "את הבעיה".
לוחש "את הבעיה".
"את הבעיה".
"את הבעיה". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.