הייתי הולך ביער הרבה, משוטט, מתנהג כאילו אמצא משהו למרות
שאני יודע שלא אמצא דבר, ברגעים כאלה הרגליים מובילות, והראש
עסוק בהכל, או בכלום. האף נפתח ומקבל בברכה את ריח הברושים, את
ריח העשב הטרי והתלוש, אפשר להריח את הצבע הזה, ירוק.
בנוסף לאלה מתלווה ניחוח האבק שעולה מפגישת רגלי עם שביל
הטרקטורונים והסבתי את ייעודו לצרכי, אחרי זמן מה הרגליים
מתחילות לרוץ, מפיגות את הכאב, משחררות את הלחצים, מהלב,
לרגליים ומשם לאדמה.
בדיעבד, אחרי שנים אני אבין שהריצה היא התרפיה שלי, ושהגוף עשה
לבד את מה שהמוח לא היה מספיק חכם כדי להבין.
הגעתי הביתה, נכנס דרך דלת העץ הלא נעולה לסלון גדול שבו קורה
רוב האקשן בבית, שממילא לא רב, משמאל דלת לחדר המיועד לשינה
בלבד, ומימין מטבח קטן שהוא תחנת מעבר לאירועים גדולים יותר.
אם נצא החוצה נראה עוד שני בתים רעועים חוץ משלי, עומדים
בשורה, הימני שייך לאחת בשם נאווה, לפחות ככה הדייר הקודם
טוען, בבית לא דלקו אורות מעולם, אבל תמיד עולים ממנו ריחות
בישול, כשדופקים על הדלת אין עונה וכל זמן שהותי פה לא ראיתי
איש יוצא ובא מדלת הבית, אף פעם לא ניסיתי להיכנס או להציץ.
הבית השמאלי הוא של רוז, היא בחורה מיוחדת והשותפה היחידה
לדיבוריי ומחשבותיי, היא לא רוצה להינשא לעולם, אומרת שהיא
מכורה אל החופש, היא הגיעה חודשיים לפני בטענה שאין לה מה לחפש
בעולם כל עוד היא לא מכירה את עצמה, ולכן היא לבדה כל הזמן,
חוץ משעת השיחה היומית שלנו, למשך שעה בלבד, בשבע בערב לאור
האש ועם מנת תפו"א מעוך עם מלח, זוהי המסורת.
אני לא יודע דבר על עברה חוץ מזה שהיא גרה במקום יפה יותר,
גבוה יותר, ושהיה לה סוס לבן כשלד שהיה דוהר מהר כמו הרוח, היא
לא אוהבת לדבר על העבר ולא שמעתי אותה מזכירה איש מלבדי
ומלבדה, כאילו לעולם לא דיברה עם איש. הבית האמצעי הוא שלי.
מצפון ומדרום חלקת האלוהים הקטנה שלנו מוקפת הרים ירוקים
גבוהים, מלווים בעצים ושיחי מאכל, ממזרח היער הגדול, כל כך
גדול שעוד לא הגעתי לקצהו בריצה, אלא רק במיניואן שאיתו הגעתי
לכאן לפני כחצי שנה, הוא עדיין חונה מאחורי ביתי, מעלה אבק.
ממזרח משתרע עמק יפה שבסופו רואים את הים ובמרכזו זורם נחל
גדול.
וכל זה החצר שלי, מרחב שהוא לא רק שלי אבל אין מחובר אליו
ממני, אני מכיר כל פרח, כל אבן, כל עץ וכל שקע בארץ, פה קבעתי
את ביתי לתקופה הקרובה.
אינני פה כמו רוז, אין בכוונתי להישאר פה לעד.
הגעתי לפה כי לא התאמתי לשום מקום אחר, לשום קבוצה, לשום
מסגרת.
נפלטתי מכל מה שהכרתי והקאתי את כל מה שידעתי, כשאהיה מוכן
אנסה לחזור.
הגעתי עם מיניואן, בקבוק וויסקי דבש, ו200 דולר להפקידם
כפיקדון בתיבה שבמרכז הבית, כערובה לזה שאחזיר הכל כמו שהיה.