לפני מלחמות רבות, בארץ מקוללת מקוללת, או אם תרצו, ארץ מבורכת
בדם, היה שדה. ובשדה היו שלושה מקלות ולכל מקל היו שלושה ענפים
שנגדעו לפני שהספיקו לצמוח. יום אחד היה קיץ איום ונורא, ובשדה
הייתה, ככל הנראה, מלחמה. לוחמים צבועים בצבעי פנים מילאו אותו
בצעקות קרב, השחיזו את הגרזנים, ומפקדם, שהיה גבוה וחזק מכולם,
הדליק מדורה גדולה אליה השליך את המקלות, שבערו באש כתומה
ומבשרת רעות. המפקד, שהיה אב מסור ולא יותר, העביר את הילדים
בעשן ורקד ריקוד עתיק שהוא לא ידע שהוא יודע לבצע. הילדים
נמשחו בעשן שיגן עליהם מפני האוייב, זה שמאחורי הגדר בקצה
השדה. איש לא ישן באותו לילה, אך בבוקר התחוור כי זו הייתה רק
קייטנה של ילדים, ששיחקו במלחמה כי מה עוד יש לעשות בחום הזה
של הקיץ.

שנים חלפו והשדה נותר נטוש. שלושה גלדי פחם המתינו כך, לא רחוק
מהגדר, בזמן שהרוע מאחוריה הלך והתעצם. שבעה אנשים גבוהים
וחזקים, חיילים אמיתיים, חזרו אל השדה פתאום, בליל שביעי של
פסח.  הלבנה הייתה עקומה, כמו תפוח אדמה רמוס בשרשירים בשדות
נירים. הילדים גילו שבשטחי כינוס צומחים רק הפחדים:
שלא יספיקו להיכנס. שמישהו לא יחזור,  שלא יגיע אוכל קר בערב.
שינה קצרה נשאה אותם אל קצה שדה שרוף בגבול עם עזה. שם, בגדר,
שקיות נאחזות ברוח, מבקשות מקלט.

הם הדליקו מדורה קטנה, שלא תסגיר. ונר שישי של חנוכה, שמור
מהרוחות במעמקי ההאמר הפתוח. בלילה באה רוח. שקית אחת נישאה
היישר אליו,  פגעה בו מהר כמו קליע או פצצה. המדורה האדומה
ריצדה, כמו אזהרה קדומה, כתומה.
בשש כבר נחתה המרגמה.