לאח שלי, אבי - המלאך, באהבה רבה.

כשקולי נסדק מעבר לקו,
והלב שלי מחפש מילים שיהיו רכות,
הוא שם, לא כדי לתקן את השבר,
רק כדי לאחוז בו איתי.

כשהעיניים שלי קמות לעוד בוקר עייף
והלב שלי לוחש תפילה לסופו,
הוא מזכיר לי שגם יום שמבקש להיגמר
עדיין נחשב בעולם של מישהו.

לא שואל למה? ולא מציע פתרונות,
רק מצביע על קרן של אור,
זו שחומקת בסדק הקיר
וממלאת את החדר בעוד נשימה.

במקום בו אין לי ודאות.
הוא שותק איתי.
במקום בו יש בי כאב.
הוא נושם איתי.

כי לא תמיד צריך תשובה,
לפעמים די במישהו שיישאר,
שישמע גם את מה שלא נאמר,
שיזכור עבורי שיש עוד פנים לאור.

וגם אם לא אמרתי תודה בקול,
היא כבר נשמעה ביני לביני,
והוא? רק היה עד לרגע ההוא
בו בחרתי לא לברוח מעצמי.

אז אם אשוב לשם
אל ימים של ערפל ושתיקה,
אדע שיש מי שלא הולך לשום מקום,
גם כשקשה לי לראות את הדרך חזרה.

כי אהבה, לפעמים,
היא פשוט מישהו שנשאר,
גם כשאין יותר מה לומר.
פשוט נשאר.

כן, במקום בו אין לי ודאות.
הוא שותק איתי.
ובמקום בו יש בי כאב.
הוא נושם איתי.

וזה כי אהבה, לפעמים,
היא פשוט מישהו שנשאר,
גם כשאין יותר מה לומר.
פשוט נשאר.


במקום בו אין לי וודאות, הוא שותק איתי.
במקום בו יש בי כאב, הוא נושם איתי.
https://youtu.be/rt4KSC36kHQ