לא ביקשו ממני להציל
את השמיים
גם להמציא מחדש את הים.
רק להניח יד,
לצד יד אחרת,
בלי למדוד מרחקים
וללא אורות במה.

לא שאלו אם אני מוכן,
אם אני שלם,
או אם הלב שלי עבר ביקורת.
הדרך נפתחה מעצמה
שביל דק, לא מסומן,
שמבקש רק רגל אחת
שתעז לצעוד ראשונה.

ולפעמים
הצעדים מגושמים,
הקול נסדק,
והלב נבהל כשהוא לא יודע
מה אומרים עכשיו.
אבל יש עיניים שמבינות
גם כשאתה לא מבין,
ויש מרחבים שגדלים
כשהלב מפסיק להתחבא.

כי יש מקום בעולם
שלא שואל מי אתה,
לא מבקש הוכחות,
לא מצרף אותך לרשימות.

הוא רק מזמין
להיות.
להתקרב.
לתת בלי מסכה.
להיכשל בחן,
ולהישאר.

וכשאתה בא ככה,
בלי מסכה,
משהו בתוכך
נזכר מי אתה באמת.

וזה כי יש מקום בעולם
שלא שואל מי אתה,
הוא רק מזמין אותך
להיות.
לתת בלי, בלי מסכה.
וכשאתה בא ככה,
משהו בתוכך
נזכר מי אתה באמת.

כן, משהו בתוכך
נזכר מי אתה באמת.

באמת.