בשדות הרחבים, שעוטפים את הקיבוץ, שם הלב שקט,
זורם לו הזמן כמו מעיין שמפעפע, וכמו נחל שמתפתל.

בין העצים הגבוהים ומתחת לציפורים,
שעל ענפיהם הן נמות ישנות, רגועות,
אני מוצא את דרכי בשקט הנעים,
רגלי מוליכות אותי נעות, מובילות.

רוח קלילה נושאת את סודות ילדותי, הסודות של הלילה,
והכוכבים מנצנצים אל עיניי הילד שהייתי מזמן, עתה הן עיני.

ומבעד לעננים, ירח לרגע מציץ,
אורו אור חלום שאלי מתגנב,
נוסך בי רוגע, מלטף תלתלי,
מרגיע נשמתי, וממלא את הלב.

כפות רגליי היחפות נגעו אז בקרירות רגבי האדמה הרכה,
בעודי מונח עליה כולי, שוכב על גבי, ואני רק ילד, בשדה.

מדמיין ממלמל שם בחושך הלילה
מגשש צעדי בלחש תפילתי השקטה,
מבקש להגיע אל יום שבו אהיה שלם,
לו הייתי עכשיו, לו רק יהיה זה עתה.

ולפעמים, כשהייתי רק לרגע מטה אוזן עוצר ומקשיב,
לרוח רוחש בגבעולים ולעלי קילחי תירס צומחים וגדלים.

ולצד הצרצרים, מקשיב ושומע בעיניי רוחי,
את קולי הפנימי, החבוי, השקט,
זה שמקווה, שרוצה להאמין, שכל סוף,
הוא התחלה חדשה מצד האמת.

יש להמתין, ככה זה, צריך סבלנות, להמתין ולחכות,
להיות כאן ועכשיו בעתיד אוכל להגשים את חלומתי.

החיים, כשדה התירס מתנוענע,
רוחש בנועם כרוח כל הזמן,
שם אז הייתי, חולם, מסתכל לשמיים,
וכן, זו אמת, עכשיו אני כאן.