על אדמת ארץ ישראל המדממת
האפר נושם את זיכרון הקרב
בין גבעות ירוקות לאבני בזלת
רוחות של עבר מלטפות כל לבב

כאן, על השדות, צומחים פרחים וקוצים
שכבר ראו את הדמעות, את הכאב, הייסורים
והשמש זורחת, אך צל מלחמה
משליך את עצמו על כל חיוך
בכל פינה

בני אדם משוטטים, מחפשים מנוחה
מחבקים את האדמה, אך עדיין מתהלכים ביראה
כל מילה של שלום, כמו ציפור פצועה
עפה מעל לשדות, אך לא שבה למקומה

העצים ששתלו אבותינו זוכרים
את הצעקות, את הגעגועים לאור
והאדמה, היא זו שמקבלת את הכול
את התקוות ואת החלומות שלא התגשמו

אך בכל פינה, בין הסלעים והחולות
יש ניצוץ של תקווה, של חיבור
שכאשר נבנה גשר, של ידיים ולבבות
יוכל לשוב האור לארץ הזאת
שכבר מזמן ראויה לשלום ושלווה

בני אדם משוטטים, מחפשים מנוחה
בעמקי הלב, סודות ושיברון
מילים של שלום, כמו ציפורים פצועות
עפות בשמיים, אך לא שבות חזרה
אדמת ישראל, מדממת וסוערת

אפר שותק, סודו נותר חבוי
בין גבעות ירוקות, מחזות של מלחמה
רוח נושאת זיכרון, צללים של כאב בלי הכרה

העצים ששתלו אבותינו, הם גזעים עקומים
שואלים את השמים, למה הכאב לא נגמר
והאדמה מקבלת את הכול
את הדמעות ואת הצחוק, את השמחה והצער