כבר היה לילה כשהגענו לכפר.
עצרתי את גדי הרחק מהבית. והסיבה ברורה.
כשיצאתי מהרכב, כשעוד עמדתי כפוף והסתכלנו אחד לאחר בעיניים
גדי אמר:
"שת'זיין הלילה ת'חברה היא תקבל ת'זייון הכי מוטרף שהיה לה."
עצר לשנייה ואז הוסיף,
"כשתרצה, אתה יודע איך למצוא אותי."
אמר וסובב את הרכב ונבלע ונעלם בחשכה, פנסי הרכב האחוריים עוד
האדימו עמומים, שוקעים למסך ערפל דק עד שנעלמו.
הלכתי בצעדים מאומצים, עם רקטום אכול כאבים ונושם.
שקט כבד נפרש ועטף את הכפר.
כשפתחתי את הדלת במובאה עמדה אמא.
מתנשמת.
שדיה הכבדים עלו וירדו כגלים.
הפטמות בלטו תחת הבד ונראו היטב שהיא ללא חזייה.
זקופות זקופות.
הכרתי את הזקיפות הזו. כשהייתה חוזרת מלילה של אהבים היו
הפטמות נשארות מרוגשות וסמורות לפעמים אף מספר ימים.
ואני ידעתי. ישנו עכשיו רגע שלא היה בינינו כמותו מעולם.
רגע צרוף, סינגולארי, זה היא ואני.
מצופפים וכרוכים יחד כשני ניצולים על חוף אי בודד. כך אחרי
הקשר שקשרנו ושנרקם באותה לחישה ההיא שלה, לחישת אישה רושפת
גיצים.
וגם ידעתי שאמא יודעת שגדי זיין אותי.
נכנסתי והנחתי את התרמיל, לא התרחקתי ואמא נשארה על עומדה,
ואני תקעתי את עיני בשדיה הגואים, לראשונה בחיי מבלי להסתיר.
הבטתי כמו צולל לתוך הקימורים והרמתי את עיני והמבטים נפגשו.
המבט שלי לחזה הייתה אמירה, 'אמא... תמיד התגריתי ממך', והמבט
שלה היה - 'אתה מבין מה אנחנו עושים?'
א-נ-ח-נ-ו, לא אתה.
התקרבתי.
והיא לא התרחקה.
התחבקנו לא כפי שמתמיד, כשהחשש היה שתרגיש במשיכה אליה והחיבוק
אז היה מהיר ומסתתר. עכשיו התחבקנו צמודים כששתי ידי משוטטות
על גבה במסע אין סופי במרחביו.
הרגשתי את ההתנשמות גופה, נשפתי לחישה קרוב לאוזנה, "ידעת
מזמן?"
ושפתי שהתנשמו על צד ראשה וצווארה נדדו לשפתיה, מגששות האם
שפתיה תפתחנה אלי.
כבהכשת נחש מהירה החליקה לשונה עמוק עמוק לפי. הכישה ונסוגה.
התנשקנו.
עמוק.
ארוך.
התרחקנו מעט מלוהטים מישירים עיניים. מבט גבר באישה ומבט אישה
בגבר, ואמא אמרה,
"הדלת לא נעולה".
ניתקנו וקרבתי מרחק שלוש הפסיעות ונעלתי, ואמא טופפה אחרי, יד
על שיכמת גב באמירת שפת גוף, 'אני כאן'.
גלגלי מוחי שהוטרפו כל היום הזה כבר שכחו. רגעו, התנחתו.
הסתובבתי, הרחקתי אותה מעט לרווח לי מרחב במבואה הצרה,
והתכופפתי עמוק וידי מצאו את קרסולי רגליה ואת שפת הבד הלבן.
משכתי מעלה מעלה את שפת הגלבייה לכל אורך גופה. בתום כמעט מסע
ערטולה, כשנותר רק מחסום בתי- שחיה, הרימה אמא את ידיה מעלה
מעלה.
ממש בבוהק מסנוור נתגלו לי שני שדיה. גדולים, כבדים מלאים,
וזקופים זקופים.
פטמותיה הסמורות היו גדולות. מצביעות למעלה. ידיה המורמות
הזקיפו את חזה הכבד שנראה בשדיה העגולים כפי שבתמונת צללית
הגלבייה מלפני זה אך שעות.
השדיים של אמא.
היא מעניקה לי את שדיה כליל, ואת הבטחת גופה להשתגל.
מכאן אין חזרה.
ולא מיהרתי.
המשכתי להביט, מרים עיניים לפניה.
השפתיים נפערו במבט המתערפל של אישה מגורה ובשלה.
התקרבתי והתחבקנו שוב. התנשקנו כששפתיה כבר מוכרות לי כמו גם
לשונה הממהרת ומכישה.
ואז הרימהא ת ידיה לראשי וליטפה, וידי מצאו מיד את גלי שדיה
הגועשים.
התחושה הייתה כובד. כבדים ורכים והפטמה, קשה ומוצקה.
מעכתי מעט ואמא גנחה: "בעדינות, ילד שלי".
היא ניתנתקה לתת לי שוב את מראה המעורטל, מניחה יד על פני,
סוקרת, ואני הבטתי מטה, לתוך הקניון העמוק והפרוץ בין שדיה,
לבטנה הלבנה, ולערוותה, ולכוס המאפיל שבשיפולי ביטנה.
היא פנתה לכיוון החדר שלי ואני הסטתי את הכיוון ביד רכה על כתף
עירומה להכווין אותה לא לחדרי אלא לחדרה.
למיטתה.
זכרתי את הפעם מזמן שמבט עליה מאחור, ואת השדיים הגדולים
מתרחבים לצדדים, מותניה הצרים ואגנה הרחב.
עכשיו הצללית קרמה חיים. הבטתי בשדיים שהתנועעו ברכות. פורצים
מצידי גופה בלובן בוהק.
השכבתי אותה על גבה והתפשטתי.
תהליך ארוך ולו פרימת שרוכי הנעליים. שהזדקפתי היה הזיין שלי
סעור וזקור זקור. לא מיהרתי. כמו להראותה את עצמי בזכרותי,
יודע מהו המראה כפי שהייתי מאונן על עצמי מול המראה.
עיניה היו מרותקות ושפתותי פיה נפערו.
פעם שניה נאמר לי והפעם במבטים - 'איזה זיין יפה יש לך'.
עליתי למיטה הרחבה ונשכבתי לצידה בצמוד, שעון על מרפק, וכך
שאני מוגבה הבטתי, מעכל.
אמא התנשמה.
העברתי אצבע מורה מרפרפת משפתיה הפעורות, לצווארה, לעמק בין
השדיים המוטים לצדדים, לבטנה שבניגוד לבטני נערות שהכרתי הייתה
רכה, והאצבע השלימה את מסעה כמעט.
כפתור התאווה שלה היה נפוח כמו אצבעון. שנגעתי בו אמא גנחה
ועצרה את נשימתה והאצבע חדרה וחדרה עטופה בנרתיק קטיפה
למעמקים.
לתוככי הכוס שלה.
העברתי רגל אל לבין רגליה והן נפשקו, ואז גם את השנייה.
גלגלי מוח שבי שעכשיו שוב רגשו כמו לחשו, 'זה עכשיו'.
בתנועה הרמונית נענו אחת לשני. רגליה התרוממו ונכרכו מעט סביב
מותני, אני הנמכתי חלציים ואמא הרימה את אגנה, והזיין הקשוי
החליק פנימה, פנימה, פנימה.
בהתאמה, כמו מאות פעמים כבר נשגלנו יחד.
הזמן קפא.
מהלך של שניה התפרק והופרד בגלגלי מוחי, גורם אחר גורם, מהלך
אחרי מהלך, שניה אחרי שניה, כמו היה בכך להאריך ולהאריך ולקבע
את הידיעה שמכאן משתנים חיי לעולם ולעולמיי עולמים.
אולי היה עלי לכתוב... 'לעולם ולעולמיא', האמירה הקמאית הזאת.
הכיפה המלחכת בשיער ובשפתי ערוותה, חדירת הכיפה כולה, ובשבריר
השנייה ובפסע הכמעט לא קיים בו עברה הכיפה את שפתי הכוס,
וכשתחילת צוואר האיבר כבר חדר לחשתי,
"אלוהים... אמא... אני מזיין אותך".
היא הידקה אותי ברגליה הכרוכות שננעלו כשהזיין מפלח לתוכה,
ובשנייה שהזיין שבתוכה התחתר עד תומו החלתי לפלוט ולפלוט
ולפלוט. השפכתי לתוכה, מתיז לרחמה הנפער סילונים רוטטים בגמירה
ארוכה ארוכה, ואמא נעצה בגבי את ציפורניה לכדי כאב חד ולחשה:
"כן ילד שלי. כן ילד שלי... אתה מזיין אותי".
מתנועעת ופועמת בהתאמה לסילוני שפיכת הזרע לתוכה כשהיא נכמרת
ופעורה במשגל הפריה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.