בלילה הגוף שלי נהיה של
מישהו אחר, לא זה שמדבר,
לא זה שמביט, פשוט מונח
שם עור. עור שזוכר מגע והלב,
הדחיק.

אני שומע את השעון מתקתק
כמו סימן חיים שלא נכתב בי,
כל דקה חולפת היא כמו
הבטחה שלעולם לא תגיע,
לעולם.

פעם קראתי לעצמי בשם אחר
בתוך הראש, לראות אם אזהה
את הצליל כשהוא, נוגע בי,
לא הרגשתי דבר, והקול חלף,
כעשן.

ואני רק המשכתי לשכב שם
בלי לזוז, כי יש דברים ש...
שאני לא מדבר עליהם בקול
כמו, איך הלילה מריח כשהוא,
נוגע.

גם לא איך אלו העיניים שלי,
מתכווצות כשהן פוגשות בטוב,
וזה כי יש בי פחד שניבנה בשקט,
לבנה על לבנה, מבלי לב, כשאני,
יחף.

אבל לפעמים, כשאף אחד לא
שומע, אני פותח את החלון ונותן
לרוח להיכנס, בלי לשאול מי אני,
אולי היא תזהה בי משהו שאני,
שכחתי.

אבל לפעמים, כשאף אחד לא
שומע, אני פותח את החלון ונותן
לרוח להיכנס, בלי לשאול מי אני,
אולי היא תזהה בי משהו שאני,
שכחתי.

אולי היא תזהה בי משהו שאני,
שכחתי,
שכחתי.


לא הרגשתי דבר, והקול חלף,
כעשן.
https://youtu.be/1y0rqhlZ7f8