בלילות האחרונים נראה ש...
הקירות זזים קצת, מתנוענעים
כאילו ומישהו נגע בהם פעם
והם אינם שוכחים, אף פעם
אינם שוכחים, ואז אני, אני....
אז אני יושב כאן מול עצמי
כמו מול אור עמום שמצטייר
במראה השבורה שעליו
מחפש קו ישר אחד, קו ישר
שלא נרעד.

השעה הזאת כמו תמיד
דורשת ממני להודות, להסכים
שאהבתי הרבה, הרבה
יותר ממה שיכולתי להכיל,
חיכיתי לדברים, אוי כמה חיכיתי
שמעולם לא באו, לא וויתרתי
היה בי משהו רך, לא שרד את המגע.
היה בי קול, שלא דבר בקול שלי,
ולא ידעתי אם זה אני, או רק
צל, מישהו שקיווה שיאמינו לו.

שום דבר לא אמר את שמי
כשהלכתי. לא עץ, לא חלון פתוח,
לא הרוח. רק הסדין, על המיטה
התעקש לשמור את קפליו
כמו זכר ישן של נוכחות
ובכל זאת אני שב לא כדי לשאול,
לא כדי שיראו, רק כדי לשבת
עם אותה שתיקה ישנה,
וזה כדי לומר לה
שלא הכול היה לשווא.

אז שום דבר לא אמר את שמי
כשהלכתי, ובכל זאת אני שב
רק כדי לשבת עם השתיקה
לומר לה לא הכול היה לשווא.
לומר לה לא הכול היה לשווא.

אז שום דבר לא אמר את שמי
כשהלכתי, ובכל זאת אני שב
רק כדי לשבת עם השתיקה
לומר לה לא הכול היה לשווא.
לומר לה לא הכול היה לשווא.


לא ידעתי אם זה אני, או רק
צל, מישהו שקיווה שיאמינו לו.
https://youtu.be/aPEVgyZYEJ8