אני בוכה ומתאבלת על הבת החיה שלי.
היא פה קרוב, או שלא, אבל אני כבר עמוק בתוך האבל.
על מי אני אבלה?
עלי?
עלייה?
על אחותה שתישאר בודדה?

אני זזה בחוסר נוחות מנסה לעשות חשבון נפש עם עצמי, תמיד
מחמירה.
הבכי כבד, העיניים נעצמות.
הלוואי ואלך אני.

אני מתאבלת על הבת החיה שלי, אולי על הילדה המתה שבתוכי.
רואה אימהות כותבות מילים לבנות המתות שלהם, ויודעת ששלי במרחק
נגיעה, לא שלי, של מישהו, אבל במרחק נגיעה, ויודעת שהיא לא
מושגת עבורי, ממש כמו הילדה הקטנה שמתה בתוכי.

איזה עצוב
דור אחרי דור של ילדות מתות
של אימהות שבויות
של עצב.

וַתְּעַנֶּהָ שָ-רַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.  ז וַיִּמְצָאָהּ
מַלְאַךְ יְהוָה, עַל־עֵין הַמַּיִם--בַּמִּדְבָּר:
עַל־הָעַיִן, בְּדֶרֶךְ שׁוּר.  ח וַיֹּאמַר, הָגָר שִׁפְחַת
שָ-רַי אֵי־מִזֶּה בָאת--וְאָנָה תֵלֵכִי; וַתֹּאמֶר--מִפְּנֵי
שָ-רַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.  ט וַיֹּאמֶר לָהּ
מַלְאַךְ יְהוָה, שׁוּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי
תַּחַת יָדֶיהָ.

איפה מלאך ה' שיחזיר אותה הביתה...