ככה הימים עוברים,
עוד יום, עוד שבוע, חודש ושנה,
חתיכות חיים שלמות, ללא שינה,
מתפוגגות ונופלות ממני כעשן,
נעלמות כערפל במרחבי הזמן.

כל כך הרבה פעמים,
אני כותבת את שמך על פתק,
ומביטה בו, עד שכמעט נהפך
לריטואל יומי, שבו אני רואה בשמך,
את התנועות, את המבט שלך,
את המחוות, ודברים שאמרת,
הכול עולה במחשבתי,
אז אני שואלת את עצמי,
עד מתי? עד מתי אהיה
שבויה בדמיונות שווא?
מתי כבר אתעורר למציאות,
שתיתן הזדמנות למישהו,
מישהו, חי ואמתי,
להכיר אותי ולהhכנס אל חיי?

תנועות, מבטים, מלים הכול
מצומצם בשמך לזhכרון כה מוחשי,
כאלו ואתה עוד חי,
ככה הימים עוברים,
עוד יום, עוד שבוע, חודש ושנה,
חתיכות חיים שלמות, ללא שינה,
מתפוגגות ונופלות ממני כעשן,
נעלמות כערפל במרחבי הזמן.

וזה מבהיר לי עד כמה,
אתה נוכח עבורי, אצלי,
אך גם כבר לא באמת נמצא,
אני תקועה, אך רוצה להשתחרר,
להפסיק להיאחז בדמיונות,
לשחרר מקום למישהו חדש,
אמתי, לא כמו עשן, ערפל או ענן,
שמתעתע בי, מדיר שנה מעיניי,
לעבר מעמק עכור לפתח תקווה.
היום החלטתי להכניס למגרה
את תמונתך, זו שצלמתי כבר מזמן,
זו שבה אתה עומד במדיי חייל ליד העץ,
שעליו חרצנו את שמותינו,
ולב גדול ביניהם, אחרי שהחלטנו
שלא נפרד לעולם,
ואז נסעת, אל החזית, ואני יודעת,
לא תחזור אף פעם.

ככה הימים עוברים,
עוד יום, עוד שבוע, חודש ושנה,
חתיכות חיים שלמות, ללא שינה,
מתפוגגות ונופלות ממני כעשן,
נעלמות כערפל במרחבי הזמן.

לעילוי כל נשמות חיילנו הקדושים שמסרו נפשם על
קידוש השם חללי ישראל שמקום קבורתם לא נודע.
https://youtu.be/hlEoqSCJkZM