יש כאב, הוא לא נראה, לא נוגע
בגוף הוא לא מותיר סימן,
אבל בנפש הוא קורע,
וזמן לא מרפא את העניין.

הוא מתגנב, בצללים הוא שוכן,
לרגע נדמה שנרדם,
אבל פתאום, בלי שום עניין,
זיכרון צורב, שוב שב ובוער.

קירות נבנו, מגדל של כבוד,
אך סדק קטן, פה ושם נשאר,
וכשהוא מציץ, הסכר נפרץ,
והדמעות זולגות מתוך כאב נצרב.

אז בתוך אושר, בתוך אהבה,
שמורה פינה עצובה, עמוקה,
לזיכרון של פגיעה קשה,
כי יש כאב שלא חולף מתוך מצוקה.

אך גם בתוך הצל, אור מאיר לטוב,
של רוח חזקה, נשמה שלמה,
שבוחרת לחיות ולא ליפול,
ולעבור את הדרך להחלמה.