בערבים לפני חצות מתבהרת מחשבה,
הנרות שהדלקתי מהבהבים בגלל רוח,
קיצית חמה שנכנסת מבעד החלון,
הצפוני שבדופן בית העץ קטן,
בית עשוי מוטות עץ שבניתי לנו.

על קצה גבעה שעמדה בין הדרכים,
דווקא על הגבעה הזו רצינו לבנות,
כי ממנה רואים למרחוק, רואים בבירור,
זו הגבעה האחרונה לפני משעולי הירידה,
לים המוות שהלך והתקרב אלינו.

ים המלח השקט שרוחו המתה סבבה,
רצינו לראות למרחוק, לראות אותנו, שם
עומד הבית שלנו, עמדנו אז שנינו,  
אבל היא איננה יותר, איננה בכלל, גם
לא הייתה אולי? אולי הייתה רק דמיון?

אולי רק אישה שלא הייתה ממשית?
עכשיו נחה נשמתה אצל האלוהים,
האלוהים שלקחה אליו בשקט הרוח,
וכעת הבית נשאר שם ריק מחיים,
והנרות עדין מהבהבים מול זיכרון.

נשימתי רועדת, ושלה ממני לאט נעלמת,
אני זוכר את הבחירה במקום ההוא איך,
בניתי בידיי את קירות הקן, והיא עמדה
שם, או אולי רק אני, אולי מעולם?
אולי מעולם היא לא הייתה בכלל?

אולי רק רציתי לבנות משהו אתה?
חלום ומבט רחוק אל עבר שלא התממש,
עכשיו אין את מבטה ואין גם דרך,
אין שבריר תקוה או ריח זיכרון,
רק סופות מדבר ונר וריח ימים לוהטים.

רגעים שבהם הערב נהיה עמוס מלים,
לפני שהלילה מגיע ומכבה את האור,
נשמתה נחבאת בקמטי הזמן ההולך
אצל האל, אומר אני, ואולי טועה?
אבל גם לא יודע אם באמת לקח.

ואם לקח האם השאיר לי משהו?
אור הנרות לא עומד זקוף כאז, רק זע,
הוא רועד, קטן ומתפתח כלב חסר מנוח,
רציתי להאמין שבגבעה שראינו נהיה,
רוצה להאמין שהיא רואה אותי מלמעלה.


ואם לקח האם השאיר לי משהו?
אור הנרות לא עומד זקוף כאז, רק זע.
https://youtu.be/rq7AtQAxIL4