כבר מזמן שהבית לא נשאר כמו שהיה
השקט, הדממה, הזמן, אפילו האור שנישפך
בבוקר נראה אחרת מאז. חשוך יותר כי יש
כיסא אחד שפנוי מדיי, גם דובון או משחק
שמונח כאילו נשכח, אבל האמת שהוא
לא נשכח, פשוט אין מי שישחק בו עכשיו
הריח בחולצה, הציור שצייר, לנשום באין הזה
כאילו והוא עדיין כאן, עדיין כאן נימצא
וההורים שותקים אבל במילים שונות:
יש מישהו שעשויי להתפרק בצעקות,
השנייה בוהה בחלל שעות על גביי שעות
יש לילות לבנים ללא דקה של שינה
גם יש ימים ממש נוראיים שלא נגמרים
שנראים כמו בתוך סרט או הצגה של חיים

אח קטן שמחפש אותו בחדרים ושואל
שאלות כדי לזכור ולא לשכוח: הוא לא
חוזר בכלל? הוא עוד בכלל יודע שאני
אוהב אותו? אחות גדולה נורא כועסת
על כולם, גם על עצמה, היא כותבת
יומן סודי, בו היא מגלה מספרת ומדברת
אליו כאילו עוד יענה. כל כך רוצה
שיענה, כל אחד מתאבל בדרכו. יש מי
שבונה מזכרת ויש מי שמנסה לשכוח, שבורח
לעבודה. יש מי שמתחיל לצייר על בד
יש מי שפשוט שותק, חיי בתוך בועה, ואני,
אני בא ללא תשובות. פשוט כי אין
אני לא מציע תיקון, לא הבטחות. אני
בא להחזיק את מה שאי אפשר לשאת
שאי אפשר לתת, רק יד, מבט, דממה
אני יושב, לפעמים שותף לבכי, לפעמים
עד לפיסות זיכרון שמבקשות להיוולד
אני לא מפחד לומר את שמו אבל רק
אם זה מה שהם צריכים או רוצים לשמוע
ולפעמים אני רק שם, רק נמצא גם כשאין
מה לומר. נושם איתם את החמצן של
ההר שקורס מבפנים מבלי להתרסק
החוצה. הכאב הזה לא נעלם, או ייעלם

אבל לפעמים, בתוך הסדקים שבלב
צומח רגע קטן של חום, של חיבור
חיוך זעיר כמו להבה קטנטנה שעולה
רגע שבו הם יודעים שלא ניתן לשכוח
ולא שוכחים. ומצד האמת זה כל
מה שאני יכול לתת, רק להיות איתם
רק להיות עד, נוכח, ולאהוב בלי תנאי
מצד האמת זה כל מה שאני יכול לתת,
רק להיות איתם רק להיות עד,
נוכח, ולאהוב בלי תנאי

כל אחד מתאבל בדרכו, חשוך יותר כי יש
כיסא אחד שפנוי מדיי.
https://youtu.be/iepr0Em6hdY