אף אחד לא שומע
את הצרחות כי הן שוחות
לי בעורקים כמו להב סכינים
וחותכות אותי מבפנים עם זיכרון
חד להכאיב.
את החיוך אני
מקפלת כמו טריקו בארון ומניחה
בקפידה כדי שהכול יראה רגיל
ומסודר,
גם כמו כפתור שתפור
על מעיל ישן שמכסה גוף
שהוא שדה קרב שבכל קמט
יש בו סוד
אבל מתחת
לשרוולים שלי
נושמים הסימנים שלא
נועדו להראות

נתתי שם לכל
שריטה וחבלה ואני מכירה אותם
בשמות אני שומרת עליהם
כמו על חיות מחמד טורפות
שנושכות אותי כשאף אחד לא
רואה
המראה שבמקלחת שותקת כי
השבעתי אותה שתשתוק ולא תדבר
אבל אני רואה בה מישהי
טובעת בעיניים יבשות שורפות מבכי
בלי דמעות רק ריק ושממה גדולה
שממלאים לי ת'חזה כי
הכול כמו עשן חסר מקור
חסר תכלית, מה זה כבר משנה,
אז כולם מדברים על מזג
האוויר ועל הסדרה שכולם רואים

אבל אף אחד לא שואל
אותי למה אני לובשת סוודר
גם ביולי כשחם גם לא
למה אני לא מחזירה מבט כשאומרים
מה שלומך? וטוב שכך, יודעת שהם
לא שווים כלום.
הכאב שלי מפטפט בראש שלי
לוחש ולפעמים צורח בקולי
קולות מרעיש אבל רק אני
מבינה את השפה שלו וכשאני
לא עומדת בזה, אני חייבת ואני
כותבת על הגוף עם השפיץ של האולר
את מה שאני לא מצליחה לומר
במילים.

אני לא מצליחה
לומר במילים.


בעורקים כמו להב סכינים, נושמים הסימנים,
וממלאים לי את החזה.
https://youtu.be/kiNXnKDDT60