,
אז כשאני יושב לי לבד עכשיו,
כאן בחושך בפינה,
יודע שאי אפשר,
זה לא יקרה,
וכל כך רוצה
שתתקרב.

כשהכאב שלי
זה שמרגיש בלב שכבד מדי,
אני עוקר
את הציפורן מהרגל,
ואז עוד אחת ועוד אחת,
עוטף את האצבעות
שלא ירד דם
ויראו עליהם, ואני מחביא
את הפצעים בנעלים,
והיא לא יודעת.

טוב להכאיב לגוף
כשהלב והנפש מתרסקים,
כולי מדמם עכשיו
אבל לא רואים ת'סימנים,
אני נראה רגיל
חי ומסתובב בין האנשים,
אבל כולי מתפורר
שבור ולא בעניינים.

הלב שלי צעק,
צרח כל כך הרבה,
נגמר לו הקול,
ומה שמתחולל
אצלי בפנים,
אף אחד לא חושד
כל כך הרבה זמן שאני
לא יכול ולא רוצה לאכול,
אבל בבוקר לא מראה כלום
ושוב קם על הרגליים,
עומד כולי סדוק
שבור מרוסק.

בלי קווים חיצוניים
בלי גבס ללב,
גם צריך תחבושת לנפש,
אבל רק נועל
את הנעליים,
צועק מתחת לעור:
"חייב שתתקרבי
עכשיו אלי
כי ככה זה כואב".

כי ככה זה כואב,
ככה זה כואב,
זה כואב,
כואב.

בלי קווים חיצוניים,
ככה זה כואב, יודע שאי אפשר.

https://youtu.be/hYPYGMovYeQ