"כבוד השופט אריק מגנוס לנשר מגיע לאולם, כולם לעמוד!!!" הכריז
פקיד המשפט המשופם בגרון ניחר.
סגנית התובע, מרי ג'יין ווטסון, נעמדה ראשונה. כל השאר רק חיקו
אותה. היא העבירה את ידה בשערה האדמוני.
"סגנית התובע ווטסון, פרטי את המקרה מהזווית של משרד התובע".
"פיטר פרקר, חטף את פקידת הבנק בטי גראבל וטיפס איתה על
האמפייר סטייט בילדינג, תוך כדי שהוא נעזר בפומפה של
אינסטלטורים כדי לטפס".
פיטר הניף את ידיו האזוקות וחייך חיוך עצוב.
"מטעם הסנגוריה, מהן על פניו העובדות?"
מאט מורדוק, הסנגור, כחכח בגרונו והידק מעט את משקפי השמש מעל
עיניו העיוורות.
"הנאשם ידוע כסובל משגעון גדלות וסכיזופרניה חריפה", הקיש עם
מקל ההליכה שלו על רצפת בית המשפט.
"מהו העונש הראוי מבחינת התובע?".
"אין לנו אשליות שכליאה תשפר את מצבו. מדובר באדם חולה, אני
ממליצה על בית החולים הפסיכיאטרי ע"ש ר.ד. לאינג".
"שמעת את זה?!", חייך כבוד השופט לנשר וקם ממקומו, "זכית
בטיפול שיקומי ממדרגה ראשונה. במקום שידחפו לך כל הזמן זריקות
וכדורים, ישתפו אותך בתהליך הטיפול".
הוא סווג כחומר מתאים למחלקה סגורה ואכן לשם הגיע. אנשים שרובם
כבויים, חוץ מאחד בשם גדליה, שפטפט בלי סוף, שרצו על הספסלים
והביטו בטלוויזיה.
מרוב שחש את עצמו לא שייך, נעמד וצפה בהם מהצד.
"מה אתה מסתכל עליי, בחור?", שאל אותו איש זקן, קרח וממושקף
שמבנה גופו בפיג'מה הזו נראה מאיים, "כדאי לך להבין שלא תצליח
לזיין אותי!!!"
"אבל אני..."
"אם אתה רוצה לשבת לידי, שב, אבל לצפות בי משם - טוב, בוא נודה
שאתה חדשות רעות..."
(המשך יבוא)
לפרק הבא
(שהוא המלצת מערכת)
http://stage.co.il/Stories/537410016 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.