"אלפרד, תמלא לי את הספל בקצת אייריש קרים", אמר ברוס, כולו
מסוחרר מליל אמש.
"כמה אלגנטי, אדוני, כוסית משקה לטשטש את הוודקה של ליל אתמול,
אני מניח", אמר אלפרד פניוורת, רב המשרתים, בסרקזם לא מבוטל,
אך מתחת לכל הציניות שהתה בו דאגה אמיתית לגורל המעסיק שלו.
כבר 12 שנה שברוס וויין בתקופת השפל של חייו. מאז נרצחו הוריו
באותה סמטה ארורה, לא הפסיק לשתות לשוכרה.
"תמזוג ותשתוק", הניף ברוס אצבע תקיפה ומהוססת כאחד.
"אולי כדאי שתחכה עם שיכוך החמרמורת שלך עד לראיון עם הצלם
החדש לעיתון עליו השתלטת, 'הדיילי ביוגל' ", הציע אלפרד.
בחיזיון מן העבר, נזכר ברוס כיצד לפני חודש הימר בקזינו ביחד
עם ג'יי ג'ונה ג'יימסון, כשלפתע שמע את עצמו אומר: "בוא נעשה
את זה מעניין. העיתון שלך מול תעשיות וויין. המנצח לוקח את כל
הקופה".
כשיצא משם מורווח הודה לאל על מזלו הטוב.
"הצלם שמחכה ליד הדלת, הכנס!!!", נשמע קולו מעבר לדלת של היו"ר
החדש של העיתון.
הבחור הצנום והעגום נכנס כשמצלמתו עליו.
"מה שמך?"
"פיטר פרקר", ענה הבחור בפנים כבויות.
"יש לך ניסיון בצילום?"
"בשביל שיהיה לי ניסיון, מספיק מעסיק אחד שיזהה את הפוטנציאל
שיש בי כצלם עיתונות", ענה לפתע פיטר בלהט.
"אתה חושב שממרום מעמדי לא טרחתי לחפש עליך בגוגל? שלא...
רציתי ממש, לברר, אם אתה מוכשר?" התריס כלפיו ברוס וויין.
"ומה גילית?" שאל פיטר.
"יש לך תיק עבודות מרשים באינטרנט, למרות שבמבט מקצועי יותר -
ואני דיברתי עם מומחים, תאמין לי - אפשר לראות שמעולם לא עבדת
במקום מקצועי. אבל אני יודע עוד דבר עליך, משהו שעבורו העסקתי
האקר שיפרוץ את האתר שלך".
פיטר רכן כלפיו ברוב קשב.
"פיטר פרקר האגדי", קם ממקומו ברוס, צוחק צחוק מטורף, "בשנת
2014 נעקצת ע"י עכביש רדיואקטיבי. מאותו רגע קיבלת את כוחות
העל המועברים גנטית בעקיצה. הייתה לך קריירה קצרה בתור מתאבק,
עד שיום אחד מנהל הזירה סרב לשלם לך. כשעמדת לצאת משם, ראית
שודד מרוקן באיומי אקדח את מנהל הזירה - ואמרת לו - אני מצטט
כאן מהבלוג הסודי שלך באינטרנט - תסתדר לבד!!! הלכת מהזירה
בריצה לביתם של הדוד בן והדודה מיי, שם ראית את השודד רץ מאותו
הבית וגם..."
"וגם ראיתי את הדוד בן מת", קטע אותו פיטר בדכדוך, "עקבתי אחרי
השודד, ג'ו צ'יל שמו, עד לאחוזה שהייתה של ההורים שלך. לא
הספקתי להציל אותם מהסמטה שבה ג'ו פגש אותם ואני כל כך
מצטער...", געה פיטר בבכי ונפל על צווארו של ברוס.
ברוס חיבק אותו, הרי לא היה אפשרי לנהוג אחרת במצב כזה.
"אני ברחתי משם הישר לבור שהיה ליד האחוזה. כל כך הרבה עטלפים
שרצו שם, היצורים המתועבים. עד היום אני רואה אותם בחלומות",
מלמל ברוס.
כעבור כ-5 דקות של חיבוק, עזבו איש את רעהו וחתמו על חוזה
עבודה, לפיו עד הודעה חדשה פיטר פרקר הוא צלם העיתונות הבלעדי
של ה"דיילי בוגל", בתנאי ש"יביא הרבה תמונות של ספיידרמן
(קריצה, קריצה)".
החל מאותה פגישה, נעלמה בעיית השתייה של ברוס וויין. הוא החליט
שעליו למלא את חייו במשמעות ולהלחם בפשע, תחת זהות בדויה, אחרי
הכול, איך אמר הדוד בן? עם כוח גדול, באה אחריות גדולה.
