לפרק הקודם
http://stage.co.il/Stories/537410004
כותרת ראשית ב"דיילי פלאנט", 2046: האם בקרוב המכונות תשתלטנה
על העולם?

"מאיפה בא השם היהודי שלי?" חייך הצעיר, עטור תלתלים ועיניו
כהות כקפה בוץ, "מאמא שלי. אבא שלי היה מוסלמי אדוק, אבל הוא
היה מסתגל לכל האיסלמופוביה הזו שמקיפה אותנו. קראו לו מוסטפה
אל-גול ולאמא שלי קראו גולדמן אז הוא אמר, 'בן שלי, ראסל, למה
לך צרות?' אז הוא שינה את השם שלי בתעודת הזהות".
"ראסל", טפח ברוס בחיבה על כתפו, "אתה איש של אמת. אצלי יהיו
לך תנאים טובים להתקדם מעלה."
"אתה מתחנף כדי לקבל נקודות אצל הבת שלי. חן חן למתחנפן, כפי
שאמר לי ידידי נאור".
והם צחקו...
"בן כמה אתה?" התחצף ברוס בשאלה לא נאותה.
"שלושים וחמש".
"ובת כמה הבת שלך?"
"בת עשרים. כן, אני יכול להיות פרימיטיב לא קטן, אם זה מה
שעמדת לשאול".
"פרימיטיב מצד אחד - ומצד שני בן אדם שלא אכפת לו אם אצא עם
הבת שלו, כמו גם מתכנת ראשי".

(בואו נדלג מעל החודשים הבאים, שבהם לאט לאט ברוס חושד שראסל
אוחז באג'נדה אפלה משהו - ונגיע ישר לעימות)
השנה היא 2047.
ברוס דילג במרץ מעל המדרגות שמובילות לחדר המחשבים - וניגש
כשסכין מטבח בידו לעבר ראסל גולדמן.
"תיכנע!!!" צעק לעברו ברוס, שערו פרוע וכולו זעם קדוש, "למדתי
תכנות באופן פרטי - ועכשיו אני יודע שכל שורות הקוד ששמת במחשב
נועדו לייצר תודעה ממוחשבת שלפיה בני האדם מיותרים. תן לי לתקן
את המצב לפני שסקיינט תפיל פה פצצה גרעינית!!!"
"האפוקליפסה נמצאת מעבר לדלת, כמעט השלמתי את התהליך. מי לא
נמצא מעבר לדלת? נכון, בני האדם...", אמר בעיניים עייפות
ראסל.
ברוס ניגש לעבר המחשב המרכזי ותקע בו את סכין המטבח. ניצוצות
עפו משם. ראסל העווה פניו לכדי חיוך עקום ושלף מארונית דיסק
און קי, אותו דחף לאחורי מחשב אחר.
"חשבת שאין לי גיבוי? אחחח, איזה ילדון מטופש אתה."
ברוס שלף את סכין המטבח מהמחשב והחל להאבק עם ראסל. הוא ניסה
לאחוז בידיות שמחוברות למכונות שבתורן מכוונות לרובוטים. ראסל
משך בידית כלפי מטה ובאותו רגע החל להשתעל דם, שכן הסכין ננעצה
בבטנו.
"סקיינט הגיעה לכדי מודעות מלאה. כעת בני האדם מיותרים",
נשמעה הודעת בכריזה מעליהם. ראסל מת בחיוך מנצח. באותו רגע
ננעל חדר המחשבים של תעשיות וויין ופצצות החלו ליפול בחוץ.
"הרגע ראיתי אותך הורג את אבא שלי", אמרה טליה בתו של ראסל,
בעודה מחזיקה אולר ליד העורק הראשי בצוואר של ברוס, "למה
שאשאיר אותך בחיים?"
"אולי...", אמר בגרון חנוק, "בגלל שאני יודע שאת בהריון ממני
ושנינו היחידים שנותרו בגותאם סיטי בחיים. לא תרצי שימות האבא
של התינוק שלך נוסף לכל, נכון?"
לאט לאט, היא הורידה את האולר ושניהם התחבקו.
(המשך יבוא)