לא כתבתי שנים. ישבתי בכלא.
בתחקיר שעשיתי לפני כמה שנים, לסיפור חדש, נכנסתי לאיזו קבוצת
תמיכה הורית, ופרסמתי פוסט על אבא שצריך עזרה, אבא אלים, שמבקש
לא להיות יותר אלים.
זה היה סיפור שרץ לי בראש שבועות, וניסיתי לעלות על הכתב, אז
חיפשתי תגובות לנושא.
ונעצרתי.
מישהו הגיש תלונה אנונימית למשטרה, השוטרים דפקו בדלת של מנהל
הקבוצה בפייסבוק שהיה מחוייב (לפחות לדבריו) לחשוף אותי, למרות
שכתבתי באנונימיות.
למחרת התבקשתי להגיע למשטרה, וכמו כל אזרח שומר חוק, הגעתי.
בלי עורך דין (טעות רצינית).
וככה אוימתי על ידי החוקרים, שאני אדם אלים. נלקחו ממני טביעות
אצבע, צולמתי כמו בסרטים בכל הכיוונים ונשלחתי לביתי עם אזהרה
להמשך חקירה.

מאותה נקודה אני בכלא של עצמי.
לא כותב מילה, גם לא בראש.
כל הסיפורים שהוצאתי, הודפסו ונכרכו, נזרקו לפח. לא הייתי
מסוגל להסתכל על זה.

בסופו של דבר התלונה נסגרה כ"משבר גיל הארבעים", בחיי זו
התשובה שקיבלתי מהחוקר. לא נמצאו שום עדויות לאלימות.
אבל מאז, 9 שנים, אני בכלא של עצמי.
לא כותב מילה. עד עכשיו, אולי עכשיו זה זמן לריפוי.