קניתי דלעת כל כך
אקזוטית, כתומה כזו, מתוקה
כזו, יפה כזו, לא רציתי
לאכול ממנה כדי שגם
העיניים שלי ייהנו
מספר ימים, ולא רק
הפה והגרון.

אז הצבתי אותה על
השידה, מול המקום שאני
נוהג לשבת בו, על
הספה שמול דלת הכניסה,
שאותה לרוב אני משאיר
פתוחה, כדי שהרוח תכנס
אל חדרי, ותביא אתה
נעימות.

וכדי שאוכל לשמוע את
ציוץ הציפורים, לראות את
השמיים היפים, הכחולים, וגם
את העץ, זה שהוציא
לא מזמן פרחים קטנים
סגולים כאלו, חמודים כאלו,
מהודרים כאלו.

וזה הזכיר לי אותה,
זו שלא הכרתי בחייה, ורק
נודע לי איך שהיא
הלכה אל היער, עם
מחברת השירים, עם עפרון
ומחק, בתיקה שעל כתפה,
כדי לצייר, ולכתוב שירים
ומחשבות.

ואז הוא הגיע וחמד
אותה לעצמו, ואנס אותה
בכוחו, גנב את תמימותה,
ורצח אותה, שפך את
דמה, אוי אלוהים, אוי
אלוהים, אתה שלקחת פיוטית
שכזו אליך, אליך
לקחת, והיא עכשיו אצלך,
בגן עדן, אתה מתענג
על שירה, אלו שכתבה
כאן בעולם, ואלו שהיא
כותבת עכשוו בגן.

אז מול דלתי הפתוחה אני יושב,
אלוהים אנ'לא מבין כך
מהרהר וחושב, במחברת הפתוחה
לבד שירה נשארו, יופייה
שנרמס ולא נשמע קולה,
אנא אלוהים רפא את
הפצע שלא מגליד, למד
אותנו לבנות עולם אחר.

לעילוי נשמת אורי אנסבכר הי"ד
מחברת שירים ועפרון שמדממים.
https://youtu.be/1fHJsQjupxI